לאן נעלם השמאל?

למי יש את המילה האחרונה?

בראשית היתה ההברקה: להציב ימני מול שמאלני בפריים טיים רדיופוני, להיאבק איש ברעהו בנוסח פופוליטיקה, ולייצר דרמה. התוצאה היתה מוצלחת במיוחד ו"המילה האחרונה" הפכה לאחת מתוכניות הרדיו האהובות בארץ.

אלא שהימים חלפו, אינתיפאדת אל אקצה פרצה, השמאל התבלבל והימין השוויץ ב"אמרנו לכם". וברדיו נשארה "המילה האחרונה" בלי שמאל. בעוד אורי אורבך, חנוך דאום ושות' מציגים את עמדות הימין בקוהרנטיות, בעזרת טיעונים רציפים, מפגינים ידע נרחב ואינטליגנציה - את השמאל המבולבל אמורים לייצג עירית לינור ואברי גלעד, שאפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל לא שהם אנשי שמאל. גלעד ולינור מפגינים בורות משוועת בעקרונות היסוד הפילוסופים והמוסריים של עמדות השמאל, מציגים עמדות אולטרה שמרניות, ומתקשים להציג ולו טיעון קלוש אחד. כן, הם בעד להחזיר שטחים, אבל בזה מסתכמת כל תפיסת עולמם השמאלנית. 

הדברים הגיעו לשיא בתיזה של לינור אותה הציגה בשבועות באחרונים לפיה "אין תרבות ערבית". השמאל הישראלי אמנם ספג מכות אנושות בשנים האחרונות מהמציאות, ובכל זאת, למען שימור הוויכוח הציבורי והדמוקרטי, אולי עדיף למצוא אנשי שמאל אמיתיים שמסוגלים להציג את עמדתם כראוי - כדי לתת פייט לחבר'ה מימין. (גבע קרא עוז)

העם רוצה שרון?

אז נו, איך שרון? היית יוצא עם שרון? למה לא? למה 'למה לא'? ואת האמת, מה אתה חושב על שרון? ולמה אתה חושב על שרון? השאלה הלוהטת של הקיץ מפרידה בני זוג, שוברת לבבות, הורסת משפחות.

הארץ, כמו תמיד אצלנו, נחלקת לשניים: אלה שחושבים שהיא הכל, שאי אפשר בלעדיה, אוויר הרים זורם משתי גומות חן מופלאות, מושלמת, צלולה, הכי טובה שיש, שלנו ורק שלנו, ואם נשכח אותה תשכח ימיננו (או שמאלנו, תלוי אצל מי). ולעומת זאת יש את אלה שמעקמים את האף, לא מבינים מה רוצים מהם, ומוכנים לוותר עליה בלי רעש, לטובת מי שבאמת מעוניינים.

אז איך הפכה אם כך בחורה שהכל בה רגיל - אלוהים, כמה רגיל יכול להיות בן אדם אחד?? - בלי בעיות נפש או גוף לרפואה, חיים לפי הספר (טייסת, הודו, דיילת), כזו שהמילה 'בסדר' נתפרה למידותיה שלה, איך הפכה דווקא שרון הבסדר לבחורה שקורעת את המדינה לשניים?

ושוב נאלץ להודות, שזה בכלל לא היא, זה אנחנו. כי אצלנו אין אמצע. ימין או שמאל, קיץ או כלום, אריסון או כנפו, כנרת או ים המלח. וגם כשמביאים לנו אמצע - כזה שאין בו דבר טוב או רע - אנחנו כבר נמצא משהו לריב עליו. תסמכו עלינו. (צחי לוי)

שניים זה תמיד ביחד?

חג האהבה שעבר עלינו, רמס אותנו ודרס אותנו בשבוע שעבר, הצליח לקבוע השנה שיאים חדשים של מסחור ודביקות. ולא רק זה, הוא העמיק את תחושת הבדידות והרחמים העצמיים וגרם לי לחשוב שבקרוב, כמו שבאמריקה אנשים שמעשנים מנודים מהחברה האנושית, כך גם סינגלים ישראלים עלולים למצוא את עצמם מחוץ לגדר. אז הנה כמה בקשות: 

1. לחברות הפרסום: עד לשבוע שעבר לא היה לי שום דבר נגד הקופירייטר שטבע את הסלוגן "2 זה תמיד ביחד". עכשיו כן. גם אם נקבל את המסר (השגוי, שהרי כולם מכירים את סטטיסטיקת הגירושים) זה עדיין מעצבן לראות פרסומת כמו "2 זה תמיד יחד, חופשה זוגית לאירופה". אז מה, זוגלסים (בני אנוש נטולי זיווג) לא ראויים ליחס והנחות?

2. למלצרי ארצנו: לפעמים כשאני יושבת במסעדה או בבית קפה עם עצמי זה לא בגלל שאני מחכה למישהו. ולא, לא חייבים להזכיר לי את זה!

3. למעצבי המוצרים: שמישהו יסביר לי מה בדיוק עושים עם לבבות בצורת נרות? למה צריך מיטה מתכווננת ב-34 אלף שקל בצורת לב? והאם מישהו באמת חושב שמתנה שניתנת פעם בשנה (בלי לחשב את יום ההולדת ואת Valentines Day) היא מה שתהפוך את חיי הזוגיות שלכם למוצלחים?

4. לקובעי החגים: האם לא הגיע הזמן לקמבן קונטרה ליום האהבה ולהכריז על השקת חגם של שבורי הלב, אותם בודדים שהצליחו להפנים את העובדה שהאדם כמו עץ השדה, בודד?

5. ולעורכי העיתונים: זה שתמרחו לנו "אהבה" על מוספים מיוחדים ועל 80 אחוז מעמודי העיתון היומי לא יגרום לנו לאהוב יותר, לא יהפוך אותנו למאושרים יותר ולא יעשה דבר מלבד לקבע את המחשבה שאהבה היא מטבע עובר לסוחר, פנטזיה הוליוודית. (מרב יודילוביץ')

איפה הישראלים בסיפור הזה?

שני הקונצרטים שנתן השבוע הזמר הצרפתי דניאל לוי – הראשון בתמנע בהשתתפותה של ריטה והשני, אמש, בחוות רונית בהשתתפותו של דוד ד'אור - היו חוויה מרגשת לכל הנוגעים בדבר. בעיקר מכיוון שלוי, מעבר להיותו יהודי חם שרצה להביע סולידריות עם העם בציון, הוא קודם כל מוזיקאי מחונן ובעל יכולות מדהימות במגוון ז'אנרים מוזיקאליים בהם ג'אז, פאנקי, מוזיקת עולם, פופ ואפילו פה ושם רוק.

למרות שהגעתו לישראל דווחה בעיתונות המקומית בעיקר באופן חדשותי, חבל מאד שמפיקי האירוע לא השכילו לפנות לקהל המקומי ומיקדו את המכירות אך ורק לעברם של תיירים צרפתים-יהודיים שהגיעו לנפוש בישראל ובצרפתים לשעבר המתגוררים בארץ. גם למי שאינו מכיר את יצירתו המוזיקאלית של לוי, מוזיקאי בקנה מידה שכמוהו ראוי היה שיזכה לחשיפה גדולה מכפי שזכה לה.

חיבורים מרגשים בין אמנים ישראלים לבין אמנים מצרפת, כפי שנוצרו בין ריטה, דוד ד'אור ודניאל לוי, הם סיבה מספיק טובה להמשיך ולקיים את הפרוייקט המבורך הזה. במסיבת עיתונאים שקיימו מפיקי המופע עם נחיתתו של לוי בישראל דובר על הבאתם של אמנים צרפתים בולטים נוספים, על-מנת להעמיק את הקשר התרבותי בין צרפת לישראל ולנסות בעזרת האמנות והמוזיקה לחבר בין העמים. חיבור יכול להיווצר רק באמצעות פתיחות ולמידת האחר, וחבל שהקהל הישראלי לא הוזמן להשתתף בחגיגה. (מרב יודילוביץ')