רק שלושה עשר חודשים מפרידים בין תאריך הלידה של יעקב לזה של וילהלם, ואולי כך אפשר להסביר את הקרבה ההדוקה בין שני האחים, שהניבה כמה מן היצירות הכי מפתיעות בתרבות הגרמנית המחצית הראושנה של המאה ה-19. אנחנו מכירים אותם במקובץ כ'האחים גרים", ואת יצירותיהם אנחנו מכירים בעיקר בגרסאות מתורגמות, מעובדות, מוסרטות, מסורסות.
גם התרגומים האחרונים שראו אור בעברית לפני עשור, עדיין כוללים "שיפוצים" שאמורים להתאים את רוח הכתוב לרוחו המשוערת של הקורא. חבל – אבל ככה זה כשאין זכויות יוצרים, והשניים אינם יכולים אפילו להתהפך בקבריהם אשר בכנסית מתיאס בברלין ולמחות מעט.
הם היו בני הדור הראשון שהתייחס ברצינות למחקר פילולוגי-היסטורי. הם התחילו במפעל ענק של כתיבת מיון היסטורי לשפה הגרמנית, מפעל שהושלם רק לפני שנים אחדות. הם היו משפטנים, לשונאים, היסטוריונים, ספרנים, מורים דגולים – ואנחנו זוכרים להם בעצם רק שני קבצים של מעשיות שראו אור בימי חייהם בשני חלקים, במרחק של שלוש שנים זה מזה – 1812 ו-1815, ליתר דיוק, ושנקראו במקור "מעשיות לילדים ולבית", ללמדכם שהמחברים ביקשו לייעד את הסיפורים לא רק לקוראים צעירים.
את מלאכת האיסוף המדהימה אפשר בהחלט ליחס לרוח הזמן התזזיתית, ואפילו – תתפלאו – גם לפוליטיקה. גרמניה של האחים גרים לא היתה ארץ אחת, אלא אוסף של נסיכויות מסוכסכות למדי שהקשרים התרבותיים ביניהן לא היו לגמרי ברורים. באזורי גרמניה השונים היו נהוגים דיאלקטים, שחלק מדובריהם לא הבינו את הדיאלקט של המחוז השכן: תחושה אמורפית של דברי-ימים ותרבות משותפת לא היתה מגובה במחקר, ווילהלם ויעקב היו חלוצי המחקר הזה.
הם ייעדו את עצמם לקריירה של משפטנים בשירות הציבורי, כמו אביהם שנפטר בצעירותם, אבל באוניברסיטה נטו יותר ויותר למחקר שיטתי של טקסטים משפטיים עתיקים, ומשם, בעידודם של משוררים שהיו חבריהם – לבדיקה של השירה העממית של גרמניה, ומשם הגיעו למעשיות שאנו קוראים להן "אגדות".
לאסוף ולא להרוס
הם נסעו ברחבי גרמניה, מצויידים רק באזניים חדות מאד ובקולמוסים, ורשמו מה שממעו מפי איכרים שרובם לא ידעו קרוא וכתוב, אבל התברכו במסורת אוראלית עשירה של טקסטים ששרדו ועוצבו מחדש דור אחרי דור. כיוון שלא היה מדובר בטקסטים קנוניים ממש, כל דובר יכול היה להוסיף מעט מן הנופך שלו למעשייה, אבל השלד העלילתי, כמו גם תפיסת העולם ותמונת העולם של המעשיות, נשמרה היטב.
האחים גרים הצליחו לאסוף ולא לקלקל: הם לא נטו להעניק לסיפורים שקיבצו משמעויות חדשות, או להגביה את לשון הדוברים. לעתים קרובות, במקור הגרמני, נשמר במדוייק הדיאלקט של הדוברים בדיאלוגים הפזורים פה ושם. לעתים קרובות, זו העדות ההיסטורית הכתובה הראשונה לקיומו של הדיאלקט.
עוד בימי חייהם התפשטו ספרי המעשיות באירופה, תורגמו שוב ושוב והפכו לכותרים הכרחיים בכל בית של משכילים. קסמן וחינן של המעשיות נובע מן
האוניברסליות שלהן: יידרשו עוד שנים ארוכות של מחקר כדי לגלות של"לכלוכית" יש מקבילה סינית, שרפונזל ושמשון הגיבור הם קרובים-רחוקים, ושהנזל וגרטל, שלגיה, אצבעוני, כיפה אדומה ועשרות אחרים פשוט מצויים בגרסאות כאלה ואחרות בתרבויות שונות במערב ומחוץ למערב. אבני הבניין היסודיות של המעשיות הללו פשוט רובצות בנבכי המודעות האנושית הקולקטיבית, ונראה שיש לנו צורך להרכיב אותן לכלל סיפורים בכל מקום ובכל עת בה נימצא.
וזה בדיוק המקום להפריך דעה קדומה נגד אכזריותן של המעשיות, המיוחסת למקור הגרמני שלהן. במעשיות סיניות, למשל, פעמים רבות נקודת הפתיחה היא דמותה של אם המתחננת בפני הקיסר להמיר את עונש המוות שהוטל על בנה לעונש רחום יותר, והקיסר אכן מתרצה ובמקום לבשל את הנידון למוות ברותחין פשוט עורפים את ראשו.
ולסיפורים הללו, תרצו או לא תרצו, יש מקור היסטורי ברור: הנסיון להשליך מהתנהלותם של הגרמנים ברייך השלישי על ההיסטוריה של תרבותם הוא פשוט אידיוטי, ומקבע אותנו בתבנית שאינה מוכנה כלל להתייחס לטקסטים האכזריים בתרבויות אחרות: סליחה, מצאתם משהו מעודן, אצילי ונשגב במיתוסים היווניים?
יש ברשת לא מעט אפשרויות לקרוא את המעשיות במקור או בתרגום אנגלי, ששמר לא רק על רוח המקור אלא גם לא ניסה להתאים אותה לזמננו ולצרכינו. אסופה טובה אחת תמצאו באתר המצורף,
וזה אולי הזמן להימלט מאכזריות היום יום ולבלות שעה קלה עם גמדים וסנדלרים עניים, נסיכות כלואות וזאבים מדברים, ולדעת שבסופו של דבר, אחרי תלאות וייסורים, כמעט כל המכשפות יבואו על עונשן.
