אסון הראפטינג בפרו

"מי היה מאמין שארי-רם ייקלע להרפתקה כזו? הוא מעולם לא היה הרפתקן, מעולם לא הסתכן, אפילו אופנוע הוא לא רצה". כך אמרה בכאב בסוף-השבוע יהודית פישר, אמו של ארי-רם (23) מנהריה, שטבע למוות בשבוע שעבר בקטע שוצף של נהר אפורימק בפרו במהלך שיט ראפטינג.

ביום רביעי שעבר התדפק על דלת המשפחה קצין משטרה מנהריה, שבא לבשר לאם את הבשורה המרה והאיומה. בחוץ המתין אמבולנס טיפול נמרץ, לכל מקרה. הם היו שישה על הסירה, סיפרו לה. ארי-רם נפל למים. המדריכים, מחברת 'סוויס ראפט', השליכו חבל לעברו, אולם הצעיר הישראלי נסחף וטבע. לאחר שלוש שעות חולצה גופתו, שהועברה לבירה לימה ומשם לישראל.

זה האסון השלישי בפרו בחודשים האחרונים שבו מעורבים ישראלים. לפני שלושה חודשים נעלם במהלך שיט ראפטינג בדיוק באותו נהר ברק רודבסקי, שגופתו עדיין לא נמצאה. לפני חודש נספו אופירה צוקר וגיא בן-זאב, שטיפסו על הר ונקלעו למפולת שלגים.

ארי-רם, בנם של יהודית, מורה לתנ"ך בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, ושל משה, מורה לשעבר שניהל עסק עצמאי בתחום המתכת, סיים לפני חמש שנים את לימודיו בתיכון מקיף עמל בנהריה במגמת מחשבים.

"הוא היה מים שקטים"

"הוא היה מאוד שקט. לא הייתי מאמינה שיבצע ראפטינג כזה מסוכן, שהוא היה כזה נועז. כנראה שהוא השתנה", אמרה מורתו זורית אשכנזי. גם חבריו ללימודים הכירו את ארי-רם כצעיר מופנם, שאינו מרבה במילים ואינו לוקח סיכונים מיותרים. "שיער בהיר, עיניים חומות, עור בגוון קצת צהבהב, ידוע בשתיקתו ובהקשבתו למוצא פיהם של המורים. בחור שקט, שלא יודעים עליו הרבה פרטים, תלמיד חכם ונבון", כתבו עליו בספר המחזור.

"ארי-רם הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שמים שקטים חודרים עמוק. הוא היה ביישן ומופנם. בחור מחושב. התגייסנו באותו יום, ישנו באותו חדר", סיפר חברו, גל הרמן, שהגיע בסוף-השבוע עם החברים ההמומים לנחם את המשפחה.

בסלון הבית ברחוב ז'בוטינסקי בנהריה, יוצאים ובאים מכרים וחברים, מעלעלים באלבומים, מתקשים לעכל את האבידה. האח יוסף (19), שסיים לפני חודש קורס קצינים בחיל הנדסה, מכונס בחדרו, מבקש שלא להטריד אותו.

ארי-רם סיים את שירותו הצבאי כקצין קשר בחיל השריון באוקטובר אשתקד. לטיול בדרום-אמריקה הוא יצא לפני חודשיים עם שותפה, שאותה הכיר באמצעות האינטרנט. הוא היה אמור לחזור ארצה בסוף חודש ספטמבר, לקראת לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון.

החברים, שהתקבצו בסוף-השבוע בבית המשפחה, העלו זכרונות מהעבר הצבאי המשותף עם ארי-רם ומהטיולים שהם עצמם חוו. מנסים להסביר לסובבים את הסיכונים ואת הריגושים. "גם אני נפלתי למים במהלך ראפטינג, וזה קרה גם לרבים אחרים", סיפר אחד מהם.

חברו של ארי-רם, יובל אבנר: "כשאתה שם, שום דבר לא נראה מסוכן. כולם עושים את זה, כי זה מאוד מרגש. הבעיה היא שיש שם מקומות עם מערבולות מאוד חזקות, ואתה פשוט נשאב פנימה. מספיק שאתה פוגע בסלע ענק ומאבד את שיווי המשקל. אבל בסך-הכל נסיעה באוטובוס בפרו היא דבר יותר מסוכן".

אבנר סיפר כי באימייל האחרון ששיגר אליו ארי-רם, הוא התייעץ איתו אם לעשות את הראפטינג או לדלג עליו. "ראיתי את המסר רק לאחר שחזרתי ארצה מטורקיה. מה כבר יכולתי לייעץ לו? אני עצמי לא עשיתי את הראפטינג הזה. מה שיכולתי לתת לו זה טיפים קטנים ועצות מנסיוני".

איליה סיסטר: "ארי-רם היה אחד החברים הכי טובים שלי. חמישה ימים לפני מותו הוא שלח לי אימייל וסיפר שהוא מאוד נהנה, אבל שונא את פרו. 'גנבו לי את הכובע והשעון', הוא כתב. 'לא אכפת לי לא לדעת מה השעה, אבל אכפת לי שהראש שלי נשרף מהחום'".

לאורך הטיול שמר ארי-רם על קשר עם משפחתו באמצעות הדואר האלקטרוני. סיפר על חוויותיו, על הנופים המרהיבים ועל התוכניות הלאה. בשבת שעברה טילפן לאמו. את השיחה הזו היא לא תשכח לעולם. "ארי-רם התקשר וביקש ממני לעשות לו ביטוח מיוחד לספורט אתגרי, ולמחרת כך עשיתי. ידעתי שהוא אחראי, הוא לא הרפתקן. סמכתי עליו כל-כך.

"הזהרתי אותו רק שלא יסבכו אותו חלילה עם סמים. לא מצאתי סיבה אחרת להזהיר אותו. הוא היה מאוד שקול ואחראי. ביום שני הוא התקשר שוב ושאל אם עשיתי את הביטוח, כי הוא רוצה לעשות ראפטינג. לא הייתי שקטה, למרות שהאמנתי שהוא לא ייסחף להרפתקה מסוכנת".

"ארי היה האושר של חיי. הוא נקרא גם ארי וגם רם, שזה קיצור שמו של אבי, אברהם, שנפטר בשנה שארי נולד. ארי מאוד היה גאה בשמו והקפיד על כך שאחרים יקראו לו בשני השמות. הוא תמיד אמר שצריך לעשות את הטוב ביותר. תמיד אמר לאחיו: לא חשוב איזה תפקיד קיבלת, מה שחשוב הוא מה אתה עושה ממנו".

אל תדאגי, הכל נפלא

בת-דודתו של ארי, רחלי, ששמרה עם ארי על קשר רציף במהלך הטיול, מעיינת שוב ושוב בתדפיסי המסרים ששיגר אליה באימייל. תמיד נרגש, תמיד נפעם ממראה עיניו, תמיד מרגיע, תמיד מרוצה. "אל תדאגי, הכל נפלא", כתב לה במסר האחרון שלו מה-15.8. סיפר שהוא עושה את המסלול מצפון לדרום, ממהר כדי להספיק להגיע ללימודים בזמן.

רחלי: "ארי-רם היה מאוד רציני. לא היו לו ג'וקים בראש ולא מרד נעורים. אחרי שירות לא קל בצבא הוא רצה לעשות פסק זמן, חסך כסף לטיול וללימודים. הוא תיכנן בקפידה את מסלול הטיול, לא חיפש הרפתקאות".

ארי אהב לקרוא ספרים. הרבה ספרים. אמו מספרת כי לקח איתו לטיול את הספר "מאה שנים של בדידות", של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס. "רק בדרום-אמריקה, במקום האמיתי, אוכל לקרוא את הספר הזה", אמר לאמו.

"רציתי שלארי-רם יהיו חיים טובים, אומרת יהודית פישר. הטיול הזה היה חלק מהחיים הטובים שיכולתי לתת לו. אמרתי לעצמי, אני לדרום-אמריקה לא אסע כבר, אז שייסע וייהנה. את הטיול הוא מימן מכספו. בקושי הצלחתי לתחוב לו 400 דולר לקניית מתנות. ארי-רם היה חלום מאוד קצר בחיים שלנו".

לאם השכולה יש מסר אחד לצעירים, שמבקשים לראות עולם. "תחיו את החיים ותעשו את הכל בזמן, אבל תחשבו על הסכנות, על ההורים. ארי היה מאושר בטיול הזה, אבל יכולים היו להיות לו חיים ארוכים ומאושרים". מחר בשעה 14:30 בצהריים יובא ארי-רם פישר למנוחת עולמים בבית-העלמין בנהריה, לא הרחק מקברו של בן כיתתו, רונן בן-אריה ז"ל, שנהרג במהלך פעילות צבאית.