מי מבדיל בין טקטיקה ואסטרטגיה

שלוש שנים של מלחמת טרור נוראה, פיגועי זוועה מכל הסוגים ושנאה ללא מעצורים מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים, ועדיין יש אצלנו רבים, רבים מדי, שטועים בהבנת הנקרא והנשמע. זהו לוקסוס גדול מדי למדינה שנלחמת על חייה.

הדוגמה האחרונה היא המנטרה "פיגוע אסטרטגי", בעקבות טבח הילדים בירושלים. אם יש כזה, יש, כמובן, גם "פיגוע טקטי". אבל מישהו באמת מעלה על דעתו שמתאבדים נשלחים לרצוח יהודים ומצטווים להרוג רק מבוגרים, ולא ילדים? רק מתי מעט ולא רבים? מישהו באמת מעלה על דעתו שעשרות פיגועים שסוכלו, כולל רבים בתקופת ההודנה, היו אמורים להזהיר אותנו, ולא ניסיונות לבצע טבח המונים, ככל שרק אפשר? אין מדובר רק על הארגונים האיסלאמיים. בכל הקשת הפלסטינית היו תמיד ארגונים שלא בחלו באמצעים, והרגו ילדים, נשים, זקנים ומי לא. אנו עדיין זוכרים את טבח אביבים ומעלות, את מינכן ותקצר היריעה. אז, לא דיברו על "פיגוע אסטרטגי", והיה ברור שהרוצחים מנסים תמיד להרוג כמה שיותר יהודים.

ההבחנה הנוכחית בין סוגי הפיגועים השונים היא המצאה ישראלית, בעיקר של חוגים בתקשורת ובמערכת הפוליטית, שמסרבים, ממש בכוח, להפנים את העוצמות, המהות והמטרות של הטרור הפלסטיני. הדיבורים על טקטיקה ואסטרטגיה של הטרוריסטים נועדו ליצור תדמית של אנשים רציונלים, שבסופו של חשבון הם בני שיח איתנו. הם אינם כאלה, ומכאן נגזרת המסקנה, שרבים בתוכנו, כולל בממשלה, עדיין מסרבים להשלים עמה: יש לנו אויב נחוש, ואנו פשוט חייבים להבין שבמערכה הזאת הברירה חדה: אנחנו או הטרוריסטים, על פלגיהם השונים, החל בטרוריסט הראשי יאסר ערפאת וכלה באחרון המתאבדים. במערכה הזאת הטקטיקה והאסטרטגיה חד הן. גם מבחינתם, וגם מבחינתנו. הם רוצים להשמיד את כולנו, ואנו צריכים למנוע זאת ופשוט לחסל את כל הטרוריסטים בכל מעגלי התמיכה שלהם.

באקלים ה"פוליטיקלי קורקט", שמאפיין חלקים גדולים בתקשורת ובמערכת הפוליטית, אלו כמובן דברי "הסתה" ו"איבוד עשתונות". אבל בשקלול של כל רכיבי המצב ברור לכל מי שעיניו בראשו, שהטרור הוא סכנה אסטרטגית למדינת ישראל, ועלינו לענות על כך כראוי.