חזקים לא משחקים בנקמה

המכה האכזרית שניחתה בירושלים כואבת, הפעלת צבא כתגובה מצביעה על חולשה. שרון נכנע לטיפשות שריו או להמיית בטנו ויצא למאבק חסר שחר, שלא יביא דבר זולת המשך ההודנה בדרך המלחמה. נכון שיש לשרון עם שיבחר בו גם אם ירותק לכסא חשמלי, אבל בן-גוריון כבר הוכיח שמנהיג עושה מה שהעם צריך, לא מה שהוא רוצה.

אלימות היא תמיד ביטוי לחולשה. אלימות של ממשלה היא חולשה רבה. מה יעלה המבצע שהחלו בו עתה? הוא לא יחסל טרור. הוא יהרוס כמה בתים, יהרוג כמה ערבים ולא יביא להבראת המשק. הוא יבריח עוד צעירים מהמדינה, לא ירבה תיירים, יפגע בעלייה אפשרית ובכלכלה. והגרוע ביותר, הוא ייגמר כמו שהתחיל. ניצחון טקטי זעיר של הצבא והפסד ענק לאסטרטגיה, לו היתה לישראל של שרון אסטרטגיה.

בן-גוריון פירק את הפלמ"ח בשיא תהילתו. היה לו תותח קדוש. כולם בכו. הוא צדק. שרון היה חייב להעניק לאבו-מאזן את המוטיבציה עכשיו, אחרי שלא עשה דבר עד כה, לפעול נגד הטרור. הוא בחר בדרך הרגילה של הפיכת הכאב לצדקנות על הדם ולהעתקת הכאב שלנו לניצחון פלסטיני בעולם.

בסוף נישאר, כנראה, רק עם שני פתרונות: מדינה דו-לאומית שפירושה חיסול הריבונות היהודית (כי הצירוף של מדינת כל אזרחיה בישראל פלוס מדינת יודנריין בגדה המערבית אינו קביל באמת) או שיום אחד ינצח אחד משני העמים את העם השני. מי שבאמת רוצה לחיות חייב למצוא תחליף למשחקי הילדים של חמאס ושל שרון, המשחק שמכתיב גם מופז, המשחק של מי ינקום יותר.

חזקים לא משחקים בנקמה. הערבים חלשים כרגע ונוקמים. אנחנו צריכים להיות חזקים כדי לא לנקום אלא לנצח ולפעול בדרכנו. לא שמנו לב שהערבים קראו להסכמי שביתת-הנשק ב-1949 בשם "הודנה", ומצד אחר, אלה מאיתנו שמכנים את השטחים "הגדה המערבית" שוכחים מי יושב ממערב למי. שרון שרצה פעם ירדן פלסטינית עם חלוקת הגדה בין שתי מדינות, לא בין שני עמים, שכח את משנתו שיכולה היתה להציל אותנו משתי האפשרויות הנ"ל.

ניצחון צריך להיות כבר עתה, ברגעים האיומים האלה, פרי של בחירה ישראלית ולא תגובה שלפנית. מאז 1921 הערבים לוחמים נגד ריבונות יהודית בכל חלק של ארץ-ישראל. אילו שרון היה חכם ומנהיג אמיץ, הוא היה חותר עתה לפתרון הגיוני כדי לנצח באמת. אבל הוא וממשלתו, כמו ילדים, רוצים נקמה, אז היא תהיה, וּמה?