מחקר: האם נשים תורמות לאלימות כלפיהן?
פוליטיקלי קורקט זה לא, אבל מחקר חדש של אוניברסיטאת חיפה טוען שאלימות גברים כלפי נשים נגרמת כתוצאה מהדינמיקה הזוגית ולא מדפוסי "תוקפן" ו"קורבן". זה אומר שנשים מזמינות מכות?
שני דפי פוליו כתובים בכתב-יד עגול השאיר אחריו עמי פטר, שרצח לפני כחודש בירייה את אשתו מיכל, ואחר כך ירה כדור בראשו והתאבד. "עשיתי מעשה נורא", כתב לשלושת ילדיו. "רצחתי את אמא. היא הפסיקה לאהוב אותי. אל תכעסו עלי".
לכאורה, זוג אוהב שהקים משפחה נאה בשכונה שקטה ברעננה, הגיע למחלוקת שלא ניתנה לגישור ונפרד בצורה ידידותית. שכנים ידעו לספר שהשניים היו בקשר טוב גם אחרי שנפרדו, ואף נהגו לסעוד עם הילדים בימי שישי. שני כדורי אקדח ניפצו את האשליה לרסיסים.
הרצח הזה - הרצח ה-12 של אשה בידי בן-זוגה מאז תחילת השנה - לא אירע על רקע של אבטלה ומצוקה כלכלית. שוב אנחנו למדים, אומרת רינה בר-טל, סוציולוגית ויושבת-ראש שדולת הנשים, שגבר אלים יכול להיות בכל גיל, מכל מוצא או רקע חברתי, בכל רמת השכלה, ושהוא ובת-זוגו לאו-דווקא מוכרים למשטרה או לרשויות הרווחה.
במחקר שבדק לאחרונה את נושא השליטה והתוקפנות במערכות יחסים אינטימיות, קובעים החוקרים, ד"ר זאב וינשטוק, פרופ' צבי איזיקוביץ' ואורית קרניאלי-מילר, כי ככל שאדם סובל משליטה עצמית נמוכה, הוא נוטה לפצות על כך בניסיון גובר לשלוט באחר. המחקר, שתוצאותיו מתפרסמות כאן לראשונה, מתבסס על סקר ראשון מסוגו שערך מרכז מינרווה באוניברסיטת חיפה עבור משרד העבודה והרווחה.
ד"ר זאב וינשטוק ממרכז מינרווה ומהפקולטה ללימודי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה, מודע כמובן לכך שרצח נשים הוא התוצאה הקיצונית ביותר של אלימות גברים כלפיהן, אבל הוא מתמקד בעבודתו במצבים פחות קיצוניים. "אני, כחוקר, מתעניין הרבה יותר בממדי האלימות המתונה כלפי נשים. כוונתי לתחושת הטרור שנשים חווות בביתן שלהן. זה נשמע אולי לא רגיש, אבל מקרי רצח נשים בידי בעליהן הם 'רק' 20-18 טרגדיות בשנה, לעומת עשרות-אלפי נשים שנרדפות על נפשן יום-יום, שעה-שעה". לד"ר וינשטוק אין ספק, כי הבעיה החברתית מספר אחת של ישראל היא אלימותם המתונה של גברים כלפי נשיהם. לכן, הוא מדגיש, "גם כשאני שומע על רצח מזעזע, כמו זה ברעננה, אני עדיין ממשיך להיות מוטרד מנשים שחוטפות כל יומיים סטירה או דחיפה מהבעל.
את התהודה העיקרית מקבל באופן טבעי מקרה של רצח במשפחה.
"זה שפוליטיקאים תופסים טרמפ על רצח זוועתי של אשה בידי בעלה, ומנסים להרים קמפיין נגד אלימות, כי זה מצטלם טוב, לא אומר שזהו המקרה הנפוץ. כי רצח נשים הוא מקרה קיצוני של בעיה הרבה יותר קיצונית וחריפה בחברה שלנו. הבעיה האמיתית היא שנשים מתכופפות כל יום קצת במקום בו הן חיות תחת איומי סטירות, צביטות ומכות. זה שכמה פריקים הלכו עד הסוף ורצחו, זה לא אופייני. הם אולי הסוטים ביותר, אבל לא דרכם אני יכול ללמוד על אלימות במשפחה הישראלית".
- מה צריך להדאיג יותר מרצח אשה?
"העיסוק האמיתי שלנו צריך להיות נגד סטירה פה סטירה שם, דחיפה, משיכה בשיער, התפרצויות ואיומים. מדהים בפני עצמו, שרק בסוף 2001 נערך בארץ בפעם הראשונה סקר על אלימות במשפחה. בפעם הראשונה נעשתה כאן התייחסות מדעית לנושא. עד אז זרקו מספרים לאוויר. אמרו, יש בארץ 200 אלף נשים מוכות, וכולם חזרו על המנטרה שעשתה כותרות ורושם גדול. אבל הסקר גילה נתונים אחרים: בארץ קיימת אלימות פיזית כלפי נשים בקרב 5 אחוז מהאוכלוסיה. חשבון זהיר מעלה שמדובר ב-50 אלף נשים הסובלות מהתעללות בביתן, ולא שאני מקל ראש בנתון הזה, מה גם שלמעשה, אי אפשר לדעת כמה נשים מסתגרות בבית עד שהן אוזרות אומץ ומחליטות להתלונן על אלימות מצד הבעל".
- כלומר, אין אלימות חמורה כלפי נשים בשיעור כה גבוה?
"מה שחשוב כאן, הוא שבפעם הראשונה אנחנו יודעים באופן מדויק על איזה מספרים אנחנו מדברים. חמישה אחוז אלימות כלפי נשים זה חמור. אבל זה לא נחשב גבוה, יחסית לנתונים האמריקניים, למשל, המצביעים על 12 עד 14 אחוז של נשים הסובלות מהתעללות. לגבי העולם המערבי, אנחנו נמצאים בשליש התחתון מבחינת ההתעללות הפיזית. לעומת זאת, בתחום האלימות הפסיכולוגית, הנתונים מטפסים גבוה מאוד. מתוך הסקר שערך מרכז 'מינרווה' עולה כי 20 אחוז מהנשים בישראל סופגות בבית קללות ועלבונות, ו-60 אחוז מהן חשופות להתפרצויות זעם, צעקות וצרחות. מעבר לכך, הסקר מראה כי 50 אחוז מהנשים בישראל חשופות לגילויי שליטה והצרת צעדים מצד בעליהן. הן מנועות מלשוחח עם גברים אחרים, סופגות ביקורת קשה כשהן שומרות על קשר הדוק מדי עם משפחת המוצא שלהן, סובלות מתשאול בלתי פוסק, היכן היו ומה עשו, שומעות הערות פוגעות לגבי סגנון לבושן ונאלצות להשלים עם העלמת מידע מפניהן בנושא הכנסות המשפחה. וזהו בדיוק המקום אליו צריך המחקר ללכת כשהוא מנסה להבין את התופעה של התעללות בנשים".
ד"ר וינשטוק חזר בימים אלה מכנס בנושא אלימות במשפחה, שהתקיים בניו-המפשייר, ארה"ב. הרצאתו שם עסקה בשליטה ובתוקפנות במערכות יחסים. "אותי מאתגרת השאלה, איך קורה, בכלל, שגבר מרים יד על אשה. מה מביא בן-זוג אינטימי להכות את אשתו, הפרטנרית הכי קרובה שלו, זו שהוא אוהב, מחלק איתה את חייו. אני מנסה להגיע ללב לבו של העניין: מה קורה באינטראקציה בין שניים, שמתוך הדינמיקה שלה פורצת כזו אלימות"?
- יש תסריט חוזר לתופעת האלימות בבית?
"יש דינמיקה מסויימת, מוכרת. זה יכול, למשל, להתרחש כך: הוא מגיע הביתה, עייף, עצבני ורעב, ושואל: 'יש אוכל?' היא עונה: 'לא הכנתי כלום, הייתי כל היום עם אמא שלי'. הוא אומר: 'לעזאזל אמא שלך. אני רעב, למה אין לי בבית משהו חם לארוחת ערב?' היא עונה: 'אתה אל תרים עלי קול. תירגע מיד'. הוא מתפרץ: 'אני קורע את התחת כל היום בשבילך ובשביל הילדים, ואת לא תתני לי בסוף היום לאכול?!' היא אומרת: 'לא, לא אתן לך אוכל. תיקח לבד מה שתמצא במקרר'. הוא: 'זונה!' היא: 'אתה תקרא לי זונה? אמא שלך...', ומכאן זה מתגלגל ומסלים. ושיהיה ברור, זה טקסט שמוכר לרוב האנשים הטובים, חלקם חברים קרובים שלי ושלך".
- איפה בכל זאת ההבדל בין מי שעוצר לבין שמידרדר להרמת ידיים?
"ככל שהצורך בשליטה באחר גבוה יותר, רמת האיומים, ואחריהם רמת התוקפנות הפיזית, גבוהה יותר. איומים, ככלל, מסמנים את המעבר מתוקפנות מילולית לתוקפנות פיזית. כאן, יש כאלה שמרגישים שהם עברו איזה גבול - ואלה הרוב - והם עוצרים ומפסיקים. ויש גם כאלה שיכולת השליטה העצמית שלהם נמוכה. אבל, אלימות פורצת על רקע קונפליקט שמסלים בין בני-זוג. מדובר בסוג של טנגו".
- אתה טוען שלאשה יש חלק לא קטן בהתנהגות האלימה של בעלה?
"אני חושב שעברנו כבר את שלב הפוליטקלי-קורקט. צריך להסיר כפפות ולקרוא לילד בשמו. עד היום פחדו להתעסק בפן הזה של אלימות בבית, חששו להתמודד עם החשיבה בנושא, מה קורה בין השניים, מה מתרחש בטנגו הזה, שמוביל לפיצוץ. אנחנו חברה מודרנית, והקוד ההתנהגותי ידוע לכולם. לא מרימים יד. נקודה. אין הצדקה לשום אלימות. אבל, כשאני, כחוקר וכעובד-סוציאלי, רוצה להבין באמת מה מביא גבר להכות את אשתו, אינני יכול להתעלם מהדינמיקה בין השניים, שגרמה לכך. חקרתי לא מעט גברים שהיכו את נשותיהם, והם הציגו עצמם כקורבנות, כמי שנעשו אלימים בעל-כורחם. הם אמרו 'נדחפנו עם הגב לקיר ולא היה לנו עוד מה לעשות'. שיהיה ברור לחלוטין: אני לא מצדיק אותם! אני מנסה להבין את התהליך שהביא אותם להרים יד על האשה. אני חותר להסבר הגיוני לתופעה - איך יחסים אינטימיים בין בני-זוג מידרדרים לאלימות"?
- אתה יכול לנבא מי יכה את אשתו בעת מריבה ומי יעצור?
"הייתי אומר שב-25 אחוז מהמקרים אני יודע לנבא באיזה שיעור של תוקפנות ינקוט הבעל. הסלמה באינטראקציה בין בני-זוג מתרחשת בשני שלבים. הצדדים מגינים על העמדות המנוגדות שלהם, וככל שהקונפליקט מתקדם, הם מתחפרים בעמדותיהם. בשלב השני, כשהקונפליקט ממשיך, זה עובר ממצב שבו אנשים מנסים לשלוט זה בזה, למצב שבו התהליך מתחיל לשלוט בהם. זוהי נקודת האל-חזור. מכאן, ההסלמה היא בכיוון האלימות".
- בכל אשמה, לדבריך, דינמיקת הוויכוחים בין בני-הזוג, ששניהם שותפים לה.
"בעבר, המחקר נמנע מהכיוון של: איך יחסים בין השניים יובילו לפיצוץ בלתי נמנע. זה חומר טעון, ללא ספק, ובוודאי מנקודת המבט הפמיניסטית. חששו שנשים יתרעמו וירימו קול מחאה: 'אז אתה אומר שאולי מגיעה לי הסטירה הזו?' כשפסיכולוגים ומטפלים התייחסו לגבר שמכה את אשתו, העדיפו לדבר על פתולוגיות, על מחלות-נפש, על בעיות פסיכיאטריות הנובעות מרקע משפחתי - ואני חוזר וטוען, הפסיקו לחפש את הסיבה לאלימותו של הגבר מתחת לפנס. עיקר האלימות בבית נטועה בתוך-תוכה של מערכת היחסים הזוגית. הדינמיקה בין השניים היא שגורמת ברוב המקרים למכות. זה כמעט מתחייב. בכל מקרה, קיימים מחקרים הקובעים חד-משמעית שנשים נוהגות בתוקפנות כלפי גברים, לא פחות מגברים כלפיהן. אלא מה, התוצאה של התוקפנות הגברית היא חמורה יותר, בגלל הפער בכוח הפיזי".
- אתה מרחם על הגברים המכים?
"אני לא מרחם ולו לרגע על אף גבר שמרים יד על אשתו. אני מביא ציטוט ממחקר הטוען, שהכוונות התוקפניות של נשים כלפי גברים, תוקפניות וחריפות וקיצוניות יותר מאשר אלו של הגברים כלפי הנשים. מדובר בכוונות".
- מה הטיפול שאתה מציע לנקוט נגד בעל מכה?
"קודם כל, גבר שהיכה את בת-זוגו צריך להיכנס ל-24 שעות לבית-סוהר. לילה שלם בבית-המעצר יגרום לחלק גדול מהגברים המכים את נשותיהם לחשוב עוד פעם לפני שירימו יד. לאחר מכן, מתחיל תהליך ארוך של התערבות. המשטרה חייבת לומר את דברה, כיוון שמדובר בעבירה. בתום ההליכים המשפטיים, אני חושב שיש לסייע לכל בני המשפחה - לאשה המוכה, לגבר ולילדיהם - ברמה הרגשית האינדבידואלית. התהליך הטיפולי העיקרי שאני מציע הוא ללמד אותם מחדש אינטראקציה. לאט-לאט מתחילה לחלחל בארץ הסכמה רחבה, שאם רוצים לעשות משהו בתחום האלימות כלפי נשים, צריך לגשת אל התופעה בלי דעות קדומות".
- איך אמורה האשה המוכה להתנהג מול התיאוריה הזו?
"אני יושב ומשוחח עם אשה מוכה, ושואל: את יודעת מתי תקבלי מכות מהבעל? היא עונה: כן. אני שואל: 'למה את לא עושה עם זה כלום?' היא עונה: 'מה בדיוק אני צריכה לעשות?'
"אני חושב שהגישה שאני מציג, דווקא נותנת לנשים יותר כוח ומעצימה אותן. אני לא תופס אותן כחלשות וכחסרות אונים הזקוקות להגנה. אבל כדי שנשים יוכלו להתמודד עם מציאות החיים שלהן, הן צריכות בראש ובראשונה להכיר את המציאות שבה הן חיות, לזהות את המצבים בהם אלימותו של בן-הזוג פורצת. וזאת, לא כדי לקחת על עצמן אחריות, או אשמה, אלא כדי להתגונן בצורה יעילה. אני מאוד מאמין ביכולתה של אשה להגן על עצמה, בכוחותיה שלה".
- לתפיסתך, בניגוד מוחלט לתפיסה המקובלת, אין תוקפן ואין קורבן.
"אנחנו, כחוקרי התנהגות, שינינו את נקודת המבט מהתמקדות בהתנהגותו של היחיד, להתמקדות במערכת היחסים. לא מודדים יותר אלימות, מודדים נטיות הסלמתיות. נכון: אין קורבן ולא-קורבן, אלא יש טיפוס מסלים. מסלימן הוא זה שמגיב בצורה הקשה, האלימה. לאחר הטיפול הראשוני, המשטרתי והפסיכולוגי, יש ללמד אותו שקונפליקטים יכולים גם לא להיפתר. אני נמנה עם אלה שחושבים שלא כל קונפליקט חייב להיפתר".
לפנייה לכתב/ת 
