התפטרות בלטיאנסקי: ההבדל הדק בין מידע לתחמון

התפטרותו של גדי בלטיאנסקי, יועץ התקשורת של ראש הממשלה, היא לכאורה לא יותר מאשר עוד שלב בהתפרקות שלטונו של אהוד ברק, עוד כתם צבע בתמונה שהולכת והופכת זהה לימי נתניהו האחרונים.
אם חיים מנדל-שקד ושמעון בטאט, שני מעריצים מובהקים של ברק עוד מהסיירת, החליטו שנמאס להם, אי אפשר לראות שום הפתעה בכך שאיש מקצוע מובהק כמו בלטיאנסקי הולך הביתה.
אבל יש כאן עוד משהו. בלטיאנסקי היה נציג מובהק של הדוברות כמקצוע: הוא ראה את תפקידו כמי שמתדרך את העיתונאים ולא רק מעביר להם את דף המסרים היומי, כמי שעוזר להבהיר את המציאות, ולא רק עסוק בקמפיין המתגלגל עד אין סוף של ראש הממשלה.
הוא חשב, אולי לתומו, שאי אפשר לזלזל באינטליגנציה של כולם, ושאנשי תקשורת מנוסים, כמו האזרח הפשוט, מבחינים בשניה מתי אומרים להם את האמת, על כל מורכבותה, ומתי מדקלמים להם סיסמאות ריקות.
לאנשים כאלה אין מקום בשלטון הישראלי החדש, זה שבו ראש הממשלה זוכה בבחירות ישירות ומשוכנע שכל העולם סובב סביבו. אין להם מקום בארץ הספין והתחמון, שבה מידע אינו משהו שיש להפיצו בתבונה וביושר, אלא עניין חשוף לכל מניפולציה.
בארצות הברית, דובר הבית הלבן הוא פניו הציבוריים של הנשיא. הוא שמתדרך את העיתונאים ואחראי בקולו ובמלותיו לאמירת האמת. מייק מקארי, דוברו המוכשר של קלינטון, התפטר עם תום פרשת לוינסקי, לאחר שהתברר לו שהבוס שיקר לו, וגרוע מזה – הניח לו לשקר שלא ביודעין לתקשורת.
אבל כדי שהדובר ימלא את התפקיד הזה, צריך לתת אמון בו, ולא פחות מזה בתפקידו. אצלנו, במדינה שבה ראש הממשלה מצלצל ל"יש עם מי לדבר" (כפי שעשה נתניהו) או פותח כמעט כל יום את יומן הבוקר, כשבפיו אותה ערימת קלישאות ושום מידע או מסר חדש, מה הוא הדובר מעבר למי שמחזיק את רשימת הטלפונים של העיתונאים.
אי אפשר לספור את מספר יועצי התקשורת של ברק, שחלקם נושא בתפקידים רשמיים (חופפים וסותרים זה את זה) וחלקם לא. בקמפ דייויד נוטרל בלטיאנסקי, ובמקומו הופיעו אנשים שהיה כה ברור שכל מה שהם אומרים הוא ספין מטעם ראש הממשלה, עד שהסיקור בכלי התקשורת הישראלים במהלך הוועידה היה כמעט מלגלג.
אי אפשר לקחת כפשוטם את דבריו של מי שאינו מייצג מקצוע, אלא את הבוס שלו בלבד. התוצאה היא לא רק שאנשי מקצוע כמו בלטיאנסקי הולכים הביתה, אלא גם איבוד מוחלט של הערך והחשיבות של אמירה מפי ראש הממשלה.