כתם על המשטרה
אהוד ברק ננזף ושלמה בן-עמי הושפל, אבל דו"ח ועדת אור הוא קודם כל מסמך קטלני על משטרת ישראל לדורותיה
חברי הוועדה תולים במשטרה שתי האשמות כבדות: האחת, שנהוגה בה, הלכה למעשה, תרבות של שקר, של כסת"ח. הדיווחים לא שלמים, התחקירים לא אמיתיים. הפקודות לא מתמלאות. התגובות תוקפניות מדי, מעבר לסיכון הממשי לחיי השוטרים.
משטרת ישראל לא נעצרת במגזר הערבי. היא אמורה ללכוד רוצחים ואנסים וסוחרי סמים. היא אמורה לחקור עד הסוף, ללא מורא, שרים וראשי ממשלה. אם הוועדה צודקת, אין לנו משטרה שאפשר לסמוך עליה. מה יש לנו? חלטורה במדים. הנה סיבה טובה לא לישון בלילה.
ההאשמה השנייה נוגעת להתייחסותה של המשטרה למגזר הערבי. על-פי הדו"ח, המשטרה ראתה בערביי ישראל לא ציבור של אזרחים שיש בו מפירי סדר, אלא אויב שיש להילחם בו בכל מחיר, גם במחיר של הרג. באמריקה קוראים להתנהגות משטרתית כזאת "גזענות". בארץ, עד לפרסום דו"ח הוועדה אתמול, התופעה החמורה הזאת, הבלתי חוקית בעליל, הודחקה מתחת לשטיח הביטחון.
הדו"ח פותח את הדלת לחקירה פלילית נגד קציני משטרה בעבר ובהווה, וקרוב לוודאי שגם לתביעות אזרחיות. דעת הקהל תאבד עניין בדו"ח עד סוף השבוע, אבל המאבקים המשפטיים יימשכו שנים.
ועדת החקירה של החיים
לפני שמפרטים את הציונים שנותנת הוועדה לאחרים, חייבים להזכיר על מה ראויה הוועדה לציון "נכשל". קודם כל, על האיחור בהגשת הדו"ח. קרוב ל-3 שנים נדרשו לה כדי ללמוד אירועים שנמשכו עשרה ימים. שלוש שנים הן נצח במונחים ישראליים, במיוחד שלוש השנים האחרונות. שתי ממשלות התחלפו. הטרור שינה מהיסוד את היחסים בין העמים. האינתיפאדה לבשה ופשטה פנים. הניסיון להקפיא עשרה ימים באוקטובר, בחזית אחת, חלקית, של מאבק דמים, עיוות את מסקנות הוועדה. ההמלצות האישיות הפכו לבדיחה עצובה.
בינתיים, עשתה ועדת החקירה החכמה ביותר – ועדת החקירה של החיים – את עיקר העבודה. כל הבכירים, מראש הממשלה והשר לביטחון פנים ועד מפקדי המשטרה, פרשו או הופרשו משירות המדינה. הרחוב הערבי, שהוועדה מטיפה לו לחזור אל דרך החוק והסדר, למד את לקח המהומות בעצמו, בלי לחכות לדו"ח. את מקום האלימות ההמונית תפסה המחאה השקטה – כמו בעת מעצרו של שייח' ראאד סלאח באום אל-פאחם. במקרים אחרים בא במקום האלימות סיוע חשאי לפעולות טרור.
מה הצית את האש?
הוועדה נולדה בחטא: אהוד ברק החליט עליה בלחצם של דליה איציק ויוסי ביילין, שחששו מאובדן הקולות של ערביי ישראל, וחשבו, בטעות, שהקמת ועדה תציל להם את הבחירות. כתב המינוי עוות בהתאם. הוועדה לא מונתה לחקור את האירועים בירושלים שפתחו את גל האלימות: לא את עלייתו הפרובוקטיבית של שרון להר הבית, באישור ברק, ולא את המהומות שהתרחשו שם למחרת היום, שבהן הרגה המשטרה 7 ערבים תושבי ישראל. ההרוגים בצפון נחקרו, כי בניגוד להרוגים בירושלים, למשפחותיהם היתה זכות בחירה.
אפשר להבין מהדו"ח המלא שחברי הוועדה חשו שההפרדה הזאת מגוחכת, אבל הם לא העזו לחרוג ממנה. התוצאה מוזרה. הדו"ח מספר שברק אישר את ביקור שרון, אבל נמנע מלומר את דעתו על מעשי השניים. באירועים של ספטמבר 2000 מילא שרון, למעשה, אותו תפקיד שמילא יחיאל חזן בתשעה באב השנה – וברק מילא את תפקידו של צחי הנגבי. נניח שהנגבי היה נותן לחזן לעלות להר הבית והתוצאה היתה קטלנית כמו אז – האם אפשר היה לפטור את שניהם מאחריות?
על פי תיאור בדו"ח, מי שהיה סגן מפקד מחוז ירושלים, תנ"צ דוד קראוזה, הורה על פריצה אלימה, עם ירי של כדורי גומי מטווח קצר וירי צלפים, לתוך הר הבית. רבים משוכנעים שהפריצה הזאת היא שהבעירה את האש בכל הארץ. קראוזה, בניגוד לעמיתיו, יצא צח כשלג. לא בגלל צחות מעשיו, בגלל התאריך על כתב המינוי.
המחדל של המדינה
הדו"ח מקל מאוד עם הפוליטיקאים מהמגזר הערבי. בלשון מכובסת למדי – אולי זאת תוצאת הוויכוחים הפנימיים בין חברי הוועדה והמאמץ להגיע לדו"ח משותף – מתואר מסע ההסתה שניהלו השייח' ראאד סלאח ואנשיו, והסיוע שקיבלו מבשארה, מדהאמשה ואחרים. השאלה, מדוע אין לגביהם מסקנות אישיות, היא מן התמיהות שדורשות הסבר. כשם שמותר להמליץ שהאזרח הפרטי שלמה בן עמי לא ישוב ויכהן כשר לביטחון פנים, מותר להמליץ שהשייח' ראאד לא ישוב ויכהן כראש עיר או כראש ארגון ציבורי, או שהח"כים בשארה ודהאמשה לא יכהנו כשרים. נו באמת, אתם אומרים. האם יתכן שח"כ ערבי יכהן כשר? מבחינה פורמלית, בן-עמי רחוק היום משולחן הממשלה יותר מעבד אל-מאלכ דהאמשה.
דפי הדו"ח סטריליים. זה טבעם. אבל מי שצפה באוקטובר 2000 באירועים מקרוב – בוואדי ערה, במשגב, בנצרת - לא יכול לשכוח את ממדי השנאה, את בקבוקי התבערה והאבנים, את תחושת המצור שירדה על הארץ. אסור שהתפרצות כזאת תקרה שוב.
האחריות לכך מוטלת קודם כל על המדינה: הדו"ח מיטיב לתאר את המחדל המתמשך בטיפול במגזר הערבי, את האפליה, את הקמצנות בקרקע, בשירותים, בתקציבים. ומצד שני, את הרפיסות באכיפת החוק. למרבה הצער, התיאור הנוקב של הדו"ח בנושאים אלה ייזרק למגירה, עד להתפרצות הבאה.
הדו"ח מודה בחצי פה שהיתה כאן גלישה כפולה: ערביי ישראל חיקו את האלימות של אחיהם בשטחים, והמשטרה חיקתה את החירויות שלקח לעצמו צה"ל. זרע הפורענות נבט שם. באוקטובר 2000 אכלנו גם את פריו המורעל.
אשר למשטרה, אסור להפריז בציפיות. אהוד ברק אילץ את שלמה בן-עמי לקחת את המשרד הפחות מתאים לכישוריו, המשרד לביטחון פנים. בן-עמי התענה, ובסוף התפתה והסכים. ביקרתי אותו בלשכתו החדשה. ישבנו על ספת העור המפוארת שנותרה מימיו הגדולים של משה שחל. היזהר מהשוטרים, אמרתי לו. הם יאכלו אותך חי. הם אכלו את כל קודמיך. בן-עמי חייך חיוך רחב. הוא דמה לאדם שמונה זה עתה לדירקטוריון של תאגיד ענק. הוא ראה את הכוח, את המעורבות בהחלטות הגדולות. הוא לא ראה את המחיר. "אני יודע", הרגיע אותי. "אני יודע".
הוא לא ידע די.
מומלצים
