טבע בתשלום בלבד

במקומות מסוימים, אומרים ברשות, עומס המטיילים הופך את המקום לבלתי נסבל וצריך להשקיע הרבה כסף בשמירה על האתרים ובעיקר על נקיונם. זה נכון. חלקים גדולים מארצנו נראים כמו הכלאה בין מזבלה לבין אתר בנייה. מביך לגלות שלאן שלא תפנה, לעולם תצעד בשביל קליפות הבמבה. 

גביית מחיר כניסה סמלי, היתה אולי מתקבלת בהבנה: מעין סימן למבקרים (בעיקר לצעירים שבהם) שבזאת נכנסו לתחום בו יש לנהוג בסביבה משנה זהירות. 

אבל המחיר אינו סמלי, והוא מסמן ניסיון לשפר את המאזן: משפחה ישראלית עלולה לשלם סכום בן שלוש ספרות בכניסה לאחד מנחלי ארצנו (למען ההגינות יש להזכיר את האפשרות לרכוש כרטיס 'מטמון' שמנפיקה רשות הטבע והגנים הלאומיים. הכרטיס מקנה זכות כניסה לכל שמורות הטבע והגנים הלאומיים בעבור שלוש מאות שקל לשנה למשפחה).

על הטבע, יש להבין, לא שומרים עבור המטיילים - אלא עבור הטבע עצמו. לא מגינים על הסביבה רק בשביל אוהבי החי והצומח, אלא בשביל כולם, וכך גם כאשר מדובר באתרים היסטוריים. השמירה והשימור אינם על מנת שנוכל ליהנות מהדברים היום, אלא מתוך הסתכלות במונחי זמן מעט רחבים יותר - אפילו לא נצח, דורות ספורים בלבד.

החלופה היא ששמירת הטבע תבוא כולה מתקציב המדינה, דהיינו ממסים. תפיסת המדינה בינתיים היא שאין לגבות מס לשמירה על הטבע, ובמקום זה יש לאפשר לרשות הטבע והגנים לגבות אותו באופן ישיר בכניסה לשמורות ולגנים. זו תפיסה המעידה על חוסר הבנת החשיבות של שמירת הנכסים לדורות הבאים, לא לרווחתם המיידית של אלה שמתיירים את הארץ.

השמירה על הסביבה אינה עבור הנינים של אורי דביר יותר משהיא עבור צאצאיו של דודי אפל - על עתיד הטבע לא צריכים לשלם רק מי שבוחרים לטייל בו כעת.  

והפתרון הוא אולי אחר ושלישי. במקום לשים מישהו שגובה דמי כניסה שימו מישהו שגובה דמי לכלוך. קנסות.

בכניסה לשמורת הטבע אפשר יהיה לשים שלט מאיר עיניים עם תעריפים: עטיפה של מסטיק – 100 שקל, עטיפה של חטיף - 200, חיתול צואֶה - 500. והפקח ייקח - בלי חשבון ובלי רחמים, ומבחינתי שיהיה סמוי ושיקבל אחוזים, ובלבד שיפסיקו לצוף חיתולים בנחלי הארץ. ימשיכו ללכלך? יהיה כסף לניקיון, יפסיקו? לא יהיה בו צורך.

מימון השמירה על הניקיון והסביבה צריך לבוא מאלו שמזיקים ולא ממי שנהנים מבלי מזיק. ואת העיקרון הזה ניתן להחיל גם בחופי הים.