בגוף היא מבינה
המעשים המיניים החמורים בהחלט - אשה בוגרת שוכבת עם ילדה בת 14 - ב"הנה אני מתחילה", הופכים בלשונה של יהודית קציר לעוד מעשיה לסבו-שיקית. אריאנה מלמד השתעממה
סמוך לשנתה ה-14 מפנה ריבי, גיבורת "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר, שאלה חשובה ליומנה היקר. היא רוצה לדעת אם אי פעם תוכל לכתוב סיפורים טובים. ומהם סיפורים טובים? "שאנשים ממש יקנו אותם בחנות ויקראו ויתרגשו". שימו לב לסדר הנכון של המאוויים. כולם יתגשמו עבור יהודית קציר. אנשים קנו, קונים ויקנו. יהיה רב מכר היסטרי. אנשים יקראו. מי שתקוע בגיל מנטלי ורגשי קרוב ל-14, יתרגש. האם מכל זה נוצרת ספרות טובה? לא בדיוק.
כיוון שתקציר העלילה כבר מרומז במקדמוני-מכירות רדיופוניים ואחרים, אפשר לסכם אותו בערך כך: ריבי בת ה-14, ילדה חנונית חיפאית ממושקפת עם צמות שהוריה התגרשו, אבא שלה מתנכר לה ואמא שלה סתם דג קר, מתאהבת בסתר במורתה לספרות. אבל מיכאלה ברג, בת 27 ונשואה, מתאהבת גם היא ומממשת את תשוקתה לילדונת בחגיגה אורגיאסטית מתמשכת שמפורטת היטב בדפי הספר. לכל דבר טוב יש סוף, ולכל חטא מתוק מזומן העונש שלו, אז מיכאלה נידונה ללדת ילד אוטיסט, לגלות מארצה וממולדתה, לחטוף סרטן ולמות סמוך לגיל חמישים. הספר מתחיל בלוויה של מיכאלה, אליה מגיעה ריבי הבוגרת – בת 38, סופרת, נשואה, שתי בנות.
תלוי מאיפה אתה מסתכל
הספר הוא מעשה שזירה – או רקמה, דימוי החוזר ועולה בכתוב שעה שקציר מדברת על רפיפותם של יחסי אנוש - של קטעים מעטים בלשונה של המספרת הבוגרת, וגודש גדול של קטעי יומן שהמספרת כתבה בנערותה, אבל זה לא כל כך ברור מאליו, כי ייתכן גם שהיומנים, שהוסתרו מתחת לסלע אי שם במורדות הכרמל כשסיפור האהבה השערורייתי התפוצץ, לא באמת נמצאו שוב – וייתכן כי המחברת הבוגרת, שממילא מבינה את העולם רק כשהיא טווה "מכמורות של מלים", כתבה מחדש בלשונה של ילדה והיומנים הם רק תירוץ לשוב ולספר מתוך נוכחות מלאה של גוף ראשון בזמן הנכון. ולמה זה חשוב? מפני שבין האבחנות של הילדה לאלה של הבוגרת אין כמעט הבדל, לא בלשון, לא בעיצוב העולם ולא במאוהבות העמוקה בפרטי טריוויה. עוד נשוב לכך, אבל תחילה – בעייה עקרונית.
כשאנחנו קוראים, איננו משעים את השיפוט המוסרי שלנו רק משום שמדובר בדמויות בדיוניות. גם לכותבים יש שריר מוסרי והוא בהחלט פועל בעת הכתיבה, אלא שאפשר לבחור להשעות אותו לטובת הקוראים המתרגשים. כך בחרה קציר. אהבתם הכנה, האמיתית, המתוקה, הסוערת, המבולבלת של מיכאלה ושל ריבי היא גם מעשה חמור – מבחינה מוסרית – של פיתוי קטינה בידי מורתה. חמור עד בלתי נסבל.
והיכן הבחירה של קציר? בנקודת המבט, כמובן. יומנה היקר של ריבי מתנהל כאוסף מרהיב של פריטי טריוויה, ובתוכם גם המון המון תיאורים של המעשה המיני בין האישה לבין הילדה. התיאורים כתובים היטב. לזכותה של קציר צריך לומר, שבגוף היא מבינה. אלא שקציר מבקשת לשכנע אותנו שילדה בת 14 יכולה להפיק בתוך המחברת שלה ארוטיקה בוגרת ומדוייקת מאד, שנדמית כאילו היא נובעת לא רק מהתנסות אלא מקריאה ארוכת שנים של סיפורת אירוטית. בכך היא "מבגרת" את הגיבורה שלה, מבטלת את הפער המנטלי והרגשי העצום בין שתי המשתתפות בסיפור, ומחטאת ומעקרת את הכתוב לגמרי מכל תחושה של חטא. כך שסיפור על ניצול קטינה בידי מורתה הסמכותית והנערצת – כולל סצינה שבה המורה "מגישה" את הילדה לגבר בוגר על מנת שיבעל אותה, בנוכחות המורה כמובן – הופך בלשונה של קציר, ומתוך בחירה, לעוד מעשיה לסבו-שיקית.
טריויאליזציה של מציאות
כדי להבהיר את הבעייה, מומלץ לקורא המתרגש – וכמובן גם לקוראת – לשחק רגע בהיפוכי מגדר. לו המורָה של ריבי היתה מורֶה, האם לא היינו דנים אותו לחומרה? האם לא היינו רואים בבעילת הקטינה הזאת, גם אם חוותה שיאי אביונה מפעימים ואחר כך כתבה עליהם ארוכות ביומנה, ענין שמטריד את המצפון במידה כזאת, שאפילו הארוטיקה שבכתובים אינה מצליחה לשחררנו?
וזו בעיני הבעייה העיקרית של הספר: הטריויאליזציה שקציר בוחרת לספר מתוכה. אבל הגיבורה שלה נאחזת בטריוויה כמו שקציר עצמה בוחרת למלא את דפי ספריה, מאז "למאטיס יש את השמש בבטן", בפרטי מציאות די שגורים שאין לה משהו מעניין או מפעים לומר על אודותיהם. לא כל ניד וניע של עץ או גל, שקיעה או סלט ירקות, צריכים למצוא את עצמם בין כריכות כדי ליצור "מציאות", אבל קציר משום מה עדיין לא יודעת זאת.
בעייה אחרת, מטרידה במישור הנימוסים וההליכות, היא בחירתה של ריבי גיבורת המעשה למען את הכתוב ביומן שלה לאנה פרנק. ככה, לא פחות מזה. היא אפילו פונה אל המַחבֶרֶת שלה בשם "קיטי", שם שאנה פרנק נתנה ליומנה. יש משהו מתפנק-לא-נעים בבחירה הזאת, וגם בשימוש בדימוי ההיסטורי של אנה פרנק כבמעין חברה דמיונית. קטע אחד לדוגמא (את הארוטיים לא תתקשו למצוא בעצמכם).
"כשאני מתחילה לרחם על עצמי אני חושבת שגם לך היה קשה עם אמא שלך ואחותך וכל המבוגרים מסביב שניסו לחנך אותך אבל לך לא היתה שום אפשרות לצאת ולא היתה לך טיפת פרטיות, ולא חברות שיכולת לדבר איתן ולא טלוויזיה. רק אל היומן, אל המחבוא שלך בתוך המחבוא, יכולת להימלט. ואז אני אומרת לעצמי, שמצבי באמת לא כל כך נורא". הקורא המתרגש מוזמן לגלות אמפתיה מוגברת לריבי, שהיא כה אומללה בעיני עצמה עד שהיא משווה את מצבה לזה של ילדה יהודיה שמסתתרת מפני מבקשי נפשה הנאצים. הקורא השקול מוזן להרים גבה ולשאול – היש גבול לנרקיסיות?
האמת היא שאין. "המפרץ משרבב לעומתי לשון ים ענקית", כותבת קציר. הקונדיטוריה "נושפת באפי ניחוחות שוקולד וקינמון". ויש גם תלונות נגד עצי אורן שעומדים בשלוותם ולא מתרגשים מפגישתה המחודשת של המספרת (הבוגרת!) בהם: "כל אלה היו פעם שלי, והיום הם זרים, לא זוכרים, כאילו לא הייתי". דמויות ספרותיות שמאוהבות בעצמן הן פשוט משעממות: כך ריבי הבוגרת. ריבי הילדה, בין פרץ מין אוראלי למשנהו, מתעקשת גם לשעמם באזכור כל התרגשות פעוטה ביומן הקריאה הבנאלי שלה, מאן שרלי דרך זלדה ועד הר הקסמים. עוד היא עושה את זה בשיריה הגולמניים, כמו גם בהדבקה שטוחה ומלאכותית של פרטים מן העולם החיצון אל הסיפור – מנצחונה של מכבי ועד זכייתו של יזהר כהן בארוויזיון.
אבל מה שחשוב באמת הוא שאנשים – המון אנשים – יקנו את הספר בחנויות. יקראו. ויתרגשו. וזה טוב, לא? כי מהם חיינו, אם לא רדיפה מתמדת אחרי הריגוש הבנאלי הבא?
קציר. מבגרת
מומלצים
