תרגום חדש ומוער של "הנסיך" של מקיאוולי הוא סיבה טובה לפרוע את הסדר הטוב בספרים טובים, ולדלג במכונת זמן מן המאה ה-19 היישר אל הקלחת הפוליטית של 1512. שנה רעה מאוד עבור ניקולו מקיאוולי, דיפלומט ושליח-סתר בשירותו של צ'זרה בורג'יה, תפקיד אותו מילא בהצלחה ובנחישות במשך יותר מעשור.
אבל בשנה הזאת ניגפו כוחותיו של בורג'יה מפני בני מדיצ'י, שחברו לשכירי חרב ספרדים והחזירו לעצמם את השליטה בפירנצה. מקיאוולי בהחלט היה מוכן להיות משרתם של האדונים החדשים, אבל אלה, אם בכלל הכירו בקיומו, חשבו אחרת. הוא הושלך לבית האסורים, עבר עינויים קשים כיוון שנחשד בהשתתפות בקשר לדחוק את המדיצ'ים מן השלטון, ואחרי שהשליטים החדשים, ברוב חסדם, הכריזו על חנינה וחסו על חייו – מקיאוולי הושם במין מעצר בית לתקופה שנמשכה כמעט עשר שנים.
היה לו המון המון זמן לחשוב כיצד ירצה את השליטים החדשים. הוא החליט לכתוב ספר, אותו אף הקדיש ל"לורנצו דה מדיצ'י המפואר (הבן)", במחווה של ליקוק שהיתה מאוד מקובלת בספרות החילונית של אותם ימים. אבל מקיאוולי השתדל יותר מאחרים, והחנופה שלו ממש נוטפת מבין השורות ובתוכן.
מקובל לחשוב שמקיאוולי היה ממציא הריאל-פוליטיק. בניגוד להוגים בתחום מדעי המדינה לפני זמנו הוא לא עסק כלל בהתווית דמותה של המדינה האידאלית, אלא בניפוץ אשליית קיומו של אידאל טוב. ייתכן שהוא לא היה הראשון שהבין כי שלטון – כל שלטון של ימיו – הוא תערובת של תככים, מזימות, צבא נכון לכל גחמה, עורמה של השליט וניהול עניינים צנטרליסטי, אבל הוא היה הראשון שחיבר בין המציאות הפוליטית לבין המצב הרצוי – וכתב, בפשטות, שטריטוריה בראשותו של הנסיך היא מצב רצוי, ועל כן יש לצייד אותו בעצות טובות על מנת שישרוד.
סערה ציבורית
הספר ראה אור לאחר מותו של מקיאוולי, בשנת 1532, ועורר מייד סערה ציבורית רצינית. ראשית חוכמה, כמקובל בימים ההם, הכריז האפיפיור קלמנט השמיני כי הספר מוחרם ואסור בקריאה. זה לא עזר לו. הכנסיה שנאה את הספר מפני שהוא מייעץ לנסיכים לנסות ולשמור על שליטה אבסולוטית בטריטוריות שלהם, ולא בדיוק מגונן על הערכים המוסריים שהיו אמורים, בעיני הכנסיה לפחות ולצרכי יחסי ציבור, להיות בבת עינו של השליט.
מיד עם צאתו של הספר לאור התחילה מלאכת הפרשנות. למשל, בכמה מן הפרקים, הסוקרים נסיכים עתיקים וחדשים לצורך ההשוואה והלימוד, מקיאוולי משתמש בדוגמאות משלטונו של צ'זרה בורג'יה. האם סבור היה שבורג'יה הוא הנסיך האידאלי? או שמא מדובר במין כתיבה סאטירית? מטרת הכתיבה התבררה סופית כאשר ב–1810 נמצא מכתב שאומת כפרי עטו של מקיאוולי, ובו הוא מסביר כי הוא כותב את הספר כדי לשאת חן בעיני המדיצ'יז.
אבל לו היה מדובר בחנופה בלבד, ודאי שהספר לא היה שורד. מצדדיה של מדיניות עצמאית לחלוטין מהתערבויות זרות, הדוגלים ב"יד חזקה" לא חשוב כלפי מי, עדיין מצטטים מתוכו. למאוהבים בציטוטים כדאי להזכיר אגב ש"הנסיך" נעדר כל תפיסה אמיתית של זכויות אדם, וכולו מכוון להמעיט בנזק שייגרם לעם בדרך לתפיסת השלטון בידי הנסיך – אבל רק כדי שהנסיך ישרוד ואיש לא יתקומם נגדו.
להיות קמצן
ומיהו הנסיך האידאלי? זה שמשלב בין פורטונה, אלת-הגורל שבימיו של מקיאוולי תפקדה כמשתנה הלא ידוע של הפופוליטיקה האיטלקית – לבין "המידות הטובות". אבל אותן מידות רצויות לנו ולכנסיה יכולות גם לגרום לנפילתו המהירה של השיט, לפיכך עליו להצטייד בעורמה. למשל, ידוע כי נסיך נדיב אהוב על העם. אבל אם הנדיבות תיעשה בסתר, איש לא יידע – ולפיכך על השליט לדאוג ליחסי ציבור נכונים לעשייתו. מצד שני, אם ירבה בפיזור כספים לנזקקים ולעניים, לא יוכל עוד לעמוד בפרץ, וקופת הנסיכות תדלדל. לפיכך מציע מקיאוולי לשליטו האידאלי להיות קמצן, אלא אם כן במקרה נפל עליו איזשהו שלל מלחמה שצריך לחלק לחיילים שהשתתפו בה.
עוד הוא מציע, לרכז את כל הפגיעות באוכלוסיה במועד תפיסת השלטון ולא לפזר אותן על פני שנים ארוכות, כדי לשאת חן בעיני ההמון שישכח את המכה הכואבת ובלבד שתנחת עליו בבת אחת. לתשומת ליבם של גוזרי הגזרות הכלכליות.
כשאנחנו אומרים היום "מקיאווליסטי", אנחנו מתכוונים לשילוב של כוחניות ועורמה, דריסת גוויות ואטימות רגשית בדרך לשלטון. אלו התכונות הרצויות: ועוד יותר מזה, על פי מקיאוולי, רצוי שלנסיך יהיה יועץ אחד, חכם ומלומד, ערמומי אך נאמן בלי גבול לשליט: נחשו למי התכוון?
"הנסיך" ראה אור בתרגומה החדש של מרים שוסטרמן-פדובנו, והוא מלווה ראשית-דבר היסטורית ופרשנית מאלפת של הלי זמורה. הוצאת דביר-שלם, 155 עמודי טקסט ועוד כ–50 עמודי הקדמה.
