בשולי הדו"ח
הערבים, אם הם בכלל קיימים בתודעת הדוברים על אודות דו"ח ועדת אור, הפכו שוב למושא עקיף ל"עניין המרכזי", שהוא מצבה של המשטרה
השבוע של דו"ח ועדת אור הולך ומסתיים בקול דממה דקה, ועוד מעט, בסיוע הארועים התוכפים והולכים, נשכח מה היה שם, ומדוע היה. בעוד משפחות הנרצחים באוקטובר 2000 עדיין עומדות על זכותן לראות את הדו"ח מתורגם לערבית, כבר יש מי שאומרים להם: חאליק. חלאס. נגמר.
איכשהו השכלנו השבוע לעשות את מה שאנחנו עושים תמיד במקום שבו מתבקשת רעידת אדמה מחשבתית: הפכנו את הדיון הציבורי במסקנות הוועדה לשרשור של התבטאויות על אודות מסכנותם של השוטרים היורים, על הצורך שלהם בהגנה מפני התוצאות המסתברות של מעשיהם הלא-חוקיים, על הצורך ברפורמה במשטרה, וזה - אחרי ששכחנו מהפגיעה התיאורטית בשלמה בן עמי - כל מה שנשאר.
לא שמעתי בשבוע הזה אפילו שר אחד שמתייחס ברצינות לאותו חלק של הדו"ח שדן בשבר העמוק ביחסי יהודים וערבים בישראל. לא שמעתי איש הגון אחד בסדום הפוליטית שלנו קם ואומר: נכון, יש בעיה. ועדת אור הצביעה על האפליה המתמשכת בהקצאת משאבים בין יהודים לבין ערבים. רק בידי הממשלה מצוי הכוח לחסל לאט ובנחישות את האפליה הזאת, ואכן, מיום ג' האחרון, תנקוט הממשלה צעדים כדי לצמצם את הפערים בעתיד הנראה לעין: כך תעשה הממשלה בעניין העדרן של תוכניות מתאר שהופכות כמעט כל בונה בית ביישובי הערבים לעבריין בעל כורחו; כך ייעשה לפתרון בעיית הצפיפות הבלתי נסבלת ביישובי הערבים, שמאז 1948 לא הורשו להקים יישוב חדש בישראל; כך נפעל למען אפליה מתקנת בתנאי קבלה לעבודה במוסדות נתמכי-ממשלה, עד כי גם בחברת החשמל, ברשות הנמלים ובארגונים ממשלתיים אחרים יהיה לערבים ייצוג הולם לשיעורם בכלל האוכלוסייה. כי אם לא, תתלקח הבעירה שוב.
יחסי יהודים וערבים הם הנושא של דו"ח ועדת אור. הדיון – אם אפשר לקרוא לזה כך – הפך את מסקנות הוועדה לעניין פנימי בינינו לבין שוטרינו, והערבים, אם הם בכלל קיימים בתודעת הדוברים על אודות הדו"ח, הפכו שוב למושא עקיף, לטפלים לגמרי ל"עניין המרכזי", שהוא, בעיני רוב הדוברים שהשמיעו קול, מצבו של המחוז הצפוני במשטרת ישראל.
חוק פרקינסון פועל כאן פעמיים: ראשית, תמיד נוח יותר להתרכז בפרט שולי וטכני ולהתדיין סביבו עד אין קץ, ואחר כך לאשר במחי-יד עוד תוכנית הקצאות מפלה ומשפילה. שנית – וחשוב מזה – חוק פרקינסון מאפשר גם למי שממונה על החשיבה הציבורית שלא לחשוב כלל. כי החשיבה דורשת כאן עשייה בקנה מידה לאומי ענק: לא פחות ממחיקתן של 55 שנים שבהן כל ממשלות ישראל ללא יוצאת מן הכלל הפכו את אזרחיה הערבים של המדינה לבני אדם מסוג ב'.
זה מה שביקשה ועדת אור להטעים, לפני ומעל ומעבר למסקנות האישיות שלה. הוועדה מבהירה היטב שאין די במסקנות האישיות, וכי דרוש מהלך גדול, כיוון שאירועי אוקטובר 2000 הם במידה מרובה, כך בלשון הוועדה, תוצאה של מדיניות ממשלות ישראל כלפי הציבור הערבי.
בתום השבוע הזה, מרוב חשיפה של מצוקת המחוז הצפוני במשטרה וספקולציות עקרות על צעדיו ההיפותטיים הבאים של אהוד ברק, מתברר שוב שאין אצלנו מי שיודע לקרוא את הכתובת על הקיר. גם לא כשהיא כרוכה בין דפי מסקנותיה של ועדת חקירה ממלכתית. הכתובת הזאת תופיע שוב במהומות הבאות, ואם לא ייעשה דבר עד אז, זו תהיה רק כתובת אש. רק אל תגידו, שרים ושועים וקובעי מדיניות, שלא אמרו לכם.
מומלצים
