אשמת בוש
אם לא יתרחש מהלך אמריקני דרמטי, בלתי-צפוי, שני העמים ייכנסו לתקופה קשה מאוד של שפיכות-דמים. מנהיגיהם יוליכו אותם אל האש בצעד בוטח
אתמול נקבר עוד ניסיון אמריקני להמציא מחדש את המזרח התיכון. טקס הקבורה התקיים במקביל ברמאללה בראשות ערפאת, ובעזה באדיבות חיל האוויר.
בניגוד למקובל באזורים אחרים של העולם, באזור שלנו קודם קוברים ואחר-כך הורגים. זאת המסורת. אם לא יתרחש מהלך אמריקני דרמטי, בלתי-צפוי, שני העמים ייכנסו לתקופה קשה מאוד של שפיכות-דמים. מנהיגיהם יוליכו אותם אל האש בעיניים פתוחות ובצעד בוטח. הם לא בנויים, כנראה, לפתרונות אחרים.
הלילה יישא הנשיא בוש נאום לאומה ברשתות הטלוויזיה האמריקניות. הוא ינסה להסביר איך הפך הניצחון הצבאי האמריקני בעיראק לכישלון יום-יומי, שאת מחירו משלמים האמריקנים בדם ובכסף. הוא ינסה להסביר גם איך ההישג הדיפלומטי הגדול של מפת הדרכים נמס ברגע שהגיע למבחן האמת הראשון שלו בשטח.
הבעיה הגדולה שלו איננה בהסברת העבר. את זה הוא יכול להניח לוועדות החקירה. הציפייה ממנו היא להצביע על פתרון, לספק תקווה, להדליק אור בקצה המנהרה. ופתרון אין.
אריאל שרון פטר את עצמו מהצורך לנאום לאומה. כל-כך הרבה דברים הוא צריך להסביר בימים אלה, בענייני המדינה ובענייניו האישיים, שמוטב לו לשתוק. הוא ימשיך ללכת בעל כורחו בנתיב שיוביל אל קריסה מוחלטת של כל שלטון בשטחים, ואז בחזרה, כמו במכונת-זמן, אל 1967 – אל הממשל הצבאי, אל האחריות לחייהם של מיליוני פלסטינים ואל טרור שאין לו גבולות.
כאשר גיבש הממשל את היוזמה המזרח-תיכונית שלו באפריל, נדמה היה שהעם העיראקי מתמסר מרצון לעוצמה האמריקנית ובעקבותיו כל המשטרים הערביים, בכללם הרשות הפלסטינית. האמריקנים קבעו מי ינהל את ענייני הפלסטינים ואיך. הם קבעו להם ולממשלת ישראל מסלול מהיר מאוד ומחייב של התקדמות לקראת הסדר. שני הצדדים קיבלו את התכתיב. הם סברו שאין להם ברירה, כל צד וסיבותיו, אבל מעולם לא התכוונו לקיים אותו כלשונו וכרוחו.
חיבוק מוליך שולל
אפשר, כמובן, לאנוס ממשלות. ישראל אנסה את ממשלת לבנון לחתום אתה על הסכם שלום ב-1982. אבל מעשי-אונס לא בונים אמון. "מפת הדרכים" וההודנה, שתי הבשורות הגדולות של קיץ 2003, נפתחו ברגל ימין, ומאז רק הידרדרו. זה היה גם גורלה של ממשלת אבו-מאזן.
גורמים פלסטינים טענו אתמול ששגיאתו הגדולה של אבו-מאזן הייתה ששכח את מה שלמד ב-40 שנות חברות בפתח: מי שמשפיל את ערפאת נופל. החיבוק של בוש הוליך אותו שולל. הוא התנפח והתנפח עד שערפאת תקע בו את הסיכה.
אבו-מאזן שגה גם בהבנת האשראי שנתנו לו האמריקנים והישראלים. כשהאמריקנים נוכחו שהוא לא נלחם בתשתית הטרור, התחלפה התמיכה בלחץ. אשר לממשלת ישראל, היא גילתה מעט מאוד נדיבות. עם הישגים כאלה לא היה סיכוי לנצח את ערפאת.
הוא גזר את דינו לאחר הפיגוע בירושלים. היו לו 32 שעות להסתער על החמאס. דחלאן אמר שהוא מוכן. אבו-מאזן ביקש את תמיכת ערפאת. ערפאת משך זמן, ומסוק ישראלי חיסל את אבו-שנאב, מראשי החמאס. האמריקנים הבינו שהכול אבוד כאשר שמעו שבעיצומה של ישיבת הקבינט הישראלי שהחליטה על מדיניות חיסולים עד החמאסניק האחרון, הגיעה לשולחן הממשלה ידיעה על נכונותו של דחלאן לתקוף את החמאס. שרון הגיב על הידיעה בצחוק גדול, וכמוהו עמיתיו.
האיש הרע
אין ספק שערפאת הוא האיש הרע בסיפור הזה. עם זאת, אי אפשר שלא להבחין בקו דמיון מסוים בין התפיסה הרווחת במוקטעה לתפיסה הרווחת מסביב לשולחן ממשלתנו. אלה ואלה אומרים מה שאמר לנין: ככל שיהיה רע יותר, כן ייטב. אם הרשות הפלסטינית קרובה לקריסה, צריך לקעקע אותה עוד יותר, עד שתיעלם. היעלמותה תחזיר אולי לערפאת את תהילת נעוריו, את האנרכיה היצירתית של המטוסים המופצצים בזרקא ושל מחנות הפליטים בביירות, אבל קשה להבין במה היא תועיל לישראל.
מחר אמור שרון לצאת להודו. זהו ביקור היסטורי: שרון תולה בו המון. הודו היא מדינה אדירת ממדים, שותף אסטרטגי ושוק חשוב. בימים אלה, כאשר שרידי המסגרת, כללי המשחק, בין הישראלים לפלסטינים נהרסים בחדווה על-ידי שני הצדדים, כדאי לזכור מתי חזרה בה הודו מעוינותה המסורתית לישראל. זה קרה בזכות תהליך השלום, שכולם מקללים עכשיו. ורק בזכותו.
מומלצים
