ברצלונה: לא דומה לאף אחת

ביום שבת לקראת ערב החלו החנויות בברצלונה להיסגר בקצב מדאיג לקראת יום א' הקדוש, ועדיין לא מצאנו את הסנדלים שחיפשנו. הלומי מדרכות שוטטנו לאורך שדרת עצי הדולב של רח' DIAGONAL, מהגדולים והישרים ברחובות אירופה, והידיעה שביום א' הופכת העיר התוססת לגירסה מרוככת של מאה שערים ביום כיפור, נסכה בנו תוספת אנרגיה.

החום המעיק הבריח אותנו לתוך טרקלינה הצונן של חנות הנעליים VOUGE שבכיכר חואן קרלוס, וזבנית ספרדיה קיבלה את פנינו בלאות. הנחתי את השקיות באנחת רווחה, השתרעתי על הספסל המרופד וצפיתי בעייפות ברעייתי מודדת סנדלים בסבלנות אינסופית. החנות המתה נשים ספרדיות בנות כל הגילים, והשיחה קלחה בטבעיות בלתי-אמצעית. הנה קשישה אריסטוקרטית בת 85 לפחות מחפשת נעלי סינדרלה מוזהבות ומתייעצת עם המוכרת – נערה בת 17 – כמו חברה לכיתה. ושם בפינה רובץ בחור שחום במכנסיים קצרים וסנדלים, כרטיס האשראי בידו והוא מביט בייאוש בזוגתו המהוססת מוקפת ארגזי נעליים.

לא הבנתי אף מלה, אבל הדיבורים מסביב היו כל-כך חביבים, חברותיים ולא מצטעצעים בנימוס אירופי, עד שהרגשתי בבית, או לפחות כמו בערוץ ויוה האהוב על תושבי ארצנו. התאהבתי בעיר.