מראדונה מתגעגע לכדורגל ושובר שתיקה. ראיון מיוחד

כמו הרבה דברים אחרים במסע הזה, הפגישה עם רודריגו היתה מקרית לגמרי. הוא פשוט היה נהג המונית הראשון שראיתי ברחוב ליד הנמל. זאת אומרת, הראשון שנהג במונית עם מזגן. 25 דולר הספיקו: הוא יהיה הנהג שלי ליום שלם, ייקח אותי לאן שאני רוצה, יחכה כמה שצריך, ואפילו - את זה לא סיפרתי לו בהתחלה - יצלם את מה שצריך לצלם. והוא היה די המום כשסיפרתי לו שאנחנו נוסעים לחפש את מראדונה. "אתה בטוח שאתה יודע איפה הוא נמצא?", הוא שאל. "תבין, בעצם אף אחד לא ראה אותו מאז שהוא הגיע לכאן. אפילו את פידל רואים יותר ממנו".

לא הייתי בטוח, אבל לפחות היה לי מושג איפה לחפש. דייגו מראדונה משחק גולף כמעט כל יום; בהוואנה יש רק מגרש גולף אחד; אז יש סיבה לחשוב שאם אסע למועדון הגולף של הוואנה, אמצא שם את הכדורגלן הגדול ביותר בכל הזמנים (סליחה, פלה) בגודל טבעי - שזה לא ממש הרבה. 1.68 מ', כולל תלתלים.

דייגו ארמנדו מראדונה נחת בקובה ב-18 בינואר 2000 כדי לעבור טיפולי גמילה מקוקאין, שאמורים היו להימשך כחצי שנה. בינתיים עברו יותר משלוש שנים וחצי, ואין לו שום כוונות לעזוב את המדינה הקומוניסטית היחידה בחצי הכדור המערבי. למה? תשובה לשאלה הזאת, או לפחות חלק מהתשובה, קיבלתי כשהבנתי שרודריגו לא ממש מתעלף מהחוויה של מפגש פנים-מול-פנים עם מראדונה. קובה חיה רחוק מאוד מתרבות המערב, מהערצת כוכבים, ונהג המונית שלי אפילו לא ביקש חתימה או צילום משותף. למראדונה זה מתאים: זאת אולי המדינה היחידה בעולם שהוא יכול לחיות בה את חייו בשקט, מבלי שאף אחד יפריע לו.

חבורת הגולפאים המיוזעת עשתה עכשיו הפסקת מים, ואני זרקתי "אולה, דייגו". מלבד כמה ראיונות טלפוניים לתחנות רדיו וטלוויזיה בארגנטינה, הוא כמעט שלא התראיין מאז שהגיע לקובה - אולי כי המחיר הרשמי לראיון בלעדי איתו עומד על 30 אלף דולר - כך שהייתי מוכן לאפשרות שאלה יהיו שתי המלים היחידות שנחליף. אבל מראדונה חייך. כן, הוא יסכים לדבר איתי, אין שום בעיה - אבל רק אחרי שהוא יגמור לשחק.

"אני משחק כאן, על המגרש הזה, בין ארבע לחמש שעות ביום", הוא אמר וניגב את הזיעה מהמצח בסיום המשחק. "אני מגיע לכאן כל יום בתשע בבוקר, כמו משוגע. הגולף מרגיע אותי, משכיח ממני את הבעיות".

- ממתי אתה פריק של גולף?

"מאז שהגעתי לקובה אני בטירוף. אפילו כשאני נוסע לאיטליה או לפנמה, אני מוצא מגרש. נכון שאין בגולף את האמוציות שיש בכדורגל, אבל גיליתי שאני לא יכול בלי זה. הפכתי לחיית גולף. ומה שהכי טוב זה שלא צריך לרוץ, כי בגילי זה כבר קצת קשה לי. יש לי כאבים בברכיים, בגב, בכל הגוף. בכלל, יש רק דבר אחד שקשה לי בגולף - זה שצריך לדבר בשקט ובנימוס. לפעמים אני שוכח את עצמי, צועק אחרי חבטה טובה או מקלל כשאני מפספס".

- אני רואה שאתה מרגיש כאן בבית. אין לך כוונות לחזור לארגנטינה?

"בטח לא בעתיד הקרוב. כרגע אני חי בקובה, וטוב לי כאן. ידידי פידל קסטרו עזר לי לקבל דרכון קובני, וכרגע זה המקום שלי". כשמראדונה מדבר על "ידידי פידל קסטרו", הוא מתכוון לזה. השניים נפגשו לראשונה ב-1987, שנה אחרי המונדיאל במקסיקו. קסטרו העניק לו את כובע המצחיה המפורסם שלו, ומראדונה נתן לו את חולצת נבחרת ארגנטינה (מספר 10, כמובן) כשהם נפגשו שוב כעבור שבע שנים; הפגישה השלישית כבר היתה כשמראדונה אושפז בקובה, לפני יותר משלוש שנים.

קסטרו רואה במראדונה ידיד אישי - בין השאר הוא כיבד אותו בנוכחותו באחת ממסיבות יום ההולדת שלו - אבל ברור שיש כאן יותר מידידות. מבחינת הדיקטטור בן ה-77, העובדה שכוכב-על כמו מראדונה בחר דווקא בשירותי הרפואה של קובה, מהווה גם עניין של יחסי ציבור.

- שאני אבין: אתה קומוניסט?

"אני לא קומוניסט ואני לא תומך בקומוניזם, אבל אני בהחלט אוהב את האנשים בקובה. את הכנות שלהם, את האצילות, את הפשטות ואת הפטריוטיות שלהם. הארגנטינים מחשיבים את עצמם לפטריוטים, אבל זאת שטות. לשלוח אלפי ילדים בני 18 למות למען הדגל במלבינס (איי פוקלנד - נ.י) זה פטריוטיזם? אני אולי לא האדם הכי אינטליגנטי בעולם, אבל גם לא כזה טיפש כמו שכמה אנשים חושבים".

ב-3 בינואר 2000 הובהל דייגו מראדונה לבית חולים בפונטה דל אסטה, עיר קיט באורוגוואי, כשהוא בתרדמת. למשך כמה שניות הוא נחשב למת מבחינה קלינית. הוא סבל מבעיות קשות בתפקוד הלב עקב שימוש יתר בקוקאין; הרופאים שטיפלו בו סיפרו שבגלל כמויות הסמים המופרזות, לבו תפקד רק ב-38 אחוזים מיכולתו. אחרי שבועיים הוא נחת בקובה כדי להתחיל בהליכי גמילה. באותה תקופה, הרבה מאוד אנשים היו בטוחים שמראדונה חי על זמן שאול, שמותו הוא רק עניין של זמן. אבל עושה רושם שהוא הבין כי הגיע הזמן להיאבק על חייו. הוא היה שבר כלי, והיה ברור שהוא צריך לא רק טיפול רפואי צמוד, אלא גם שינוי מוחלט באורח חייו.

- דייגו, כשאתה חושב היום על המקומות שהקוקאין הביא אותך אליהם, את מי אתה מאשים?

"את אף אחד. הרי לא כיוונו לי אקדח לרקה והכריחו אותי. הבחירה היתה שלי - והיא היתה רעה. שיהיה ברור, אני לא תומך בשימוש בסמים וצועק 'ויוה לה דרוגה'. להפך. הסמים זה הדבר הגרוע ביותר שיש בעולם".

- אז איך אתה מסביר לעצמך את השנים שבהן הם היו חלק בלתי נפרד מחייך?

"תשמע, אני לא מושלם. אף פעם לא הייתי, ושילמתי ביוקר על הטעויות שעשיתי. אבל כל מה שעשיתי היה עם ראש מורם. לא דפקתי אף אחד, חוץ מאשר את עצמי. תמיד עמדתי בחזית, אף פעם לא הסתתרתי. היחידים שאני צריך לתת להם הסברים הם ההורים שלי והבנות שלי. במיוחד הבנות, דאלמה וג'אנינה, שאני אוהב אותן יותר מכל דבר אחר בחיים. אני מוכן לשקר רק בשבילן. אני מוכן להרוג בשבילן".

- נעבור לארגנטינה, לא רק זאת של הכדורגל. היא מעניינת אותך כיום?

"תראה, אני ארגנטיני גאה, אבל אני מתבייש במה שקרה למדינה הזאת. היא הפכה למדינה של אנשים אדישים, בלי ערכים, שממשיכים לתת אמון באותם אנשים שגונבים להם מהכיסים. האלימות השתלטה על החברה שלנו. לאנשים אין עבודה והם מפחדים לצאת לרחוב. היחידים בארגנטינה שהצילו את עצמם מהמשבר הכלכלי הם הפוליטיקאים, הגנבים, שידעו מראש על מה שהולך לקרות ומיהרו להבריח את הכסף שלהם מחוץ למדינה".

- בחזרה לכדורגל: את המונדיאל האחרון ראית?

"היפנים עשו לי הרבה בעיות, לא נתנו לי להיכנס - אפשר לחשוב, איזה פשעים עשיתי נגדם - אבל בסוף אפשרו לי לראות את הגמר ביוקוהמה. למען האמת, אחרי שארגנטינה אכזבה בשלב הראשון הטורניר פחות עניין אותי, אבל שמחתי שברזיל ניצחה ובעיקר שמחתי עבור רונלדו. זה באמת נס מה שהבחור הזה עשה, ולכן הוא גם נבחר לשחקן המצטיין בטורניר.

"אני חושב שהיה קל לברזיל לנצח כי מעולם לא ראיתי נבחרת גרמנית כל כך חלשה כמו בגמר. בכלל, את כל המשחקים חוץ מהגמר ראיתי בטלוויזיה, בבית שלי בקובה, ואני חושב שכל העולם, לא רק אני, התאכזב מהרמה. לא רק מהכשלון של ארגנטינה וצרפת. אפילו ברזיל לא היתה נבחרת גדולה במיוחד. אגב, אני בטוח שבמונדיאל הבא, בעוד שלוש שנים בגרמניה, ארגנטינה לא תיכשל כמו לפני שנה ביפן".

- אתה עדיין מדבר על כדורגל עם המון תשוקה. עם יד על הלב, למרות כל הדברים הפחות סימפטיים שקרו לך במהלך הקריירה - אתה מתגעגע?

"כדורגל היה האהבה הגדולה שלי והוא נשאר כזה. כן, אני מתגעגע לכדורגל כאילו רק אתמול הודעתי על הפרישה שלי, אבל מה שנשאר לי לעשות זה להודות לאלוהים שנתן לי את הכוח ואת הרגליים בשנים שבהן שיחקתי".