כל הארץ יומנים יומנים

לחלק הראשון של הכתבה

במשך שנתיים הורכבה הבלוגספירה הישראלית מישראבלוג, וממספר קטן של בלוגים עצמאיים. במאי השנה, הכריזו מקימי אתר קונספציה הוותיק (ירדן לוינסקי, אילן גליני ואורי ברוכין), על חידוש במפת הבלוגים: האתר רשימות (גילוי נאות: הכותבת וכמה מחברי המערכת פעילים באתר רשימות).

החידוש של רשימות: רשימת כותבים סגורה, שנבררת על-ידי צוות האתר בקפידה. המהלך עורר סערה לא קטנה בביצה המקומית, כשעיקר הבוץ מוטח כלפי ברוכין והאג'נדה הברורה שלו: במה למיטב הכותבים, סינון הכמויות האדירות של הבלוגים הסתמיים, המשעממים, הכתובים רע.

"אם לא היה ישראבלוג, הייתי פותח אתר כזה", מסביר ברוכין, "אבל יש. התחום עניין אותנו וחיפשנו לעשות עליו מניפולציה איכותית. הסלקציה ברשימות היא מאד פתוחה וקלילה, ונראית חריגה רק על רקע כל הפלטפורמות הפתוחות לגמרי שמקיפות אותה. פרסום דומה בעולם הלא-וירטואלי היה נתפס כנטול סלקציה".

"הבלוגים בעולם משמשים כקטליזטור תרבותי חשוב. הם מאיצים תנועה של רעיונות בין המרכז והשוליים. יש שני סוגים של מפיצי רעיונות: המבינים, מומחים לתחומם שאנשים נשענים על הידע שלהם, והמחברים, connectors, שטובים מאד באיסוף לינקים ואנשים נשענים עליהם לשם קבלת קישור למידע חשוב וטוב. בישראל אין הרבה מנעד בין המרכז לשוליים, ולכן העניין מתפתח פחות. ברשימות אנחנו מנסים להביא לרשת כותבים שלא היו מגיעים לכתוב בישראבלוג ויכולים להעשיר את השיח הזה".

"המון. עכשיו אנחנו מעלים אנשים לאט לאט, וצריך להמתין לעלייה. הקריטריונים שלנו מעטים: אני לא רוצה שהבלוג יהיה הפעם הראשונה שאדם מוכיח את עצמו, ואני רוצה שתהיה לו תפיסה מגובשת לגבי מה שהוא מתכוון לעשות בבלוג".

"יש ימים שיותר ויש שפחות. לפחות פעם בשבוע יש פוסט שגורם לי להרגיש שהיה שווה הכל. בינתיים, אצלנו ובכלל, יש מעט מדי קונקטורים, שהם המאיצים הגדולים של תנועת המידע. אנחנו צריכים יותר מאלה".

להבדיל מבשור הסופר-פלורליסטי, יריב חבוט הופתע מפתיחת הבלוגיה ממול. "אם הם היו רוצים להשתמש בפלטפורמה שלי לצורך העניין אפשר היה לעשות משהו", הוא אומר בזהירות, "זה היה לי קצת מוזר".

"אני חושב שבלי הסינון לרשימות לא היה את האופי שיש לו, אבל עוד לא נתקלתי שם במשהו שהצטערתי שלא מופיע אצלי".

"העיצוב, יותר נכון האין-עיצוב, של ישראבלוג, הפך לחלק כל-כך משמעותי מהאתר שאני חושב שאם אשנה אותו היום אנשים יתקוממו"

חבוט שש פחות לדבר על פלטפורמה אחרת שנפתחה שבועות ספורים אחרי רשימות, אתר הבלוגים של תפוז. אבל אחד הבלוגרים הוותיקים באתר שלו, אמר לי שלא לייחוס כי "זה כאילו שיש למישהו חנות פלאפל ומישהו אחר פותח פלאפל זהה ממול. זה מרגיז".

מכל מקום, וותיקי ישראבלוג אינם נוהרים אל הפלאפל החדש, אבל הבלוגיה של תפוז מתמלאת במהירות מפתיעה. נדמה שמדובר בקבוצה שונה למדי של בלוגרים, למרות קשה להוציא אבחנות ברורות. העסק טרי מדי. האם מלחמות בלוגים זה טוב או רע? "דבר אחד ברור", אומר בשור, "רוב הכתיבה על בלוגים, כולל הכתבה שעשו ב-ynet על בלוגים מובחרים, לא הייתה באה לעולם ללא רשימות. ההקמה משכה תשומת לב ציבורית שגם ישראבלוג מרוויחה ממנה".

האישי הוא משעמם

הטענה המרכזית כלפי רוב הבלוגים בישראל, היא שהם אישיים מדי ובסופו של דבר די משעממים. בשור לא נבהל מהטענה הזו: "יש כל-כך הרבה אנשים שיכולים לכתוב ברמה סבירה שזו חובה שלנו לטפח את זה במרחב הציבורי. מעניין אותי במיוחד ריבוי קולות".

ואם זה משעמם?

"לכי תקראי בלוג אחר".

"אני לא כל-כך מפחד מהעיניים שלכם. תחשבו מה שאתם רוצים. אני עובר תהליך של ערטול, אבל אני עדיין לא מספר מה קורה איתי באמת".

ומה הלאה?

בארה"ב ובחלק מאירופה הבלוגספירה, כאמור, מפותחת בהרבה. אלפי בלוגים כמו זה של עופר לנדא, מניעים רעיונות ומאפשרים להם לחלחל לתוך המדיה הממוסדת והמסחרית - בנוסף להשפעה הישירה שיש להם על דעת הקהל. תופעת הבלוגים צברה מומנטום מיוחד בזמן מלחמת המפרץ, כשבלוגים של חיילים אמריקנים בעיראק.

ויותר מזה הבלוג של סלאם פאקס, תושב בגדד - הזרימו לרשת מידע שהממשל האמריקני לא תכנן ולא תזמן, ושאף רשת חדשות לא הציגה. בתקופה הזו, על רקע התפוצה הגדלה של המצלמות הדיגיטליות (כולל מכשירי סלולרי-מצלמה), מתרבים והולכים גם ה"פוטובלוגים", שמציגים לעיתים תמונות שאף צלם עיתונות לא לכד.

עייפות חומר

מצד שני, יש גם עייפות חומר - בעיקר בסצינת הבלוגים המקומית. בלוגרים רבים, והמגיבים לבלוגים שלהם, מדברים על הערך ההיסטורי של תיעוד חיי היומיום בתחילת המאה ה-21. אחרים מזהירים שהיסטוריונים יסיקו מהבלוגספירה שהרוב המכריע של האנשים ניהל חיים משעממים ולא ידע לכתוב.

שלא במפתיע, מסתבר שלצד הזרם הגובר של הבלוגרים החדשים יש זרם מגביל של בלוגרים נוטשים. יריב חבוט מספר שמתוך מעל עשרת אלפים בלוגים שנפתחו בישראבלוג רק 1500 לערך פעילים ממש. עונת הקיץ מוקדשת לילדים, וכשתתחיל שנת הלימודים צפוי גל נטישות נוסף.

וכמובן בשביל לכתוב בלוג צריך לא רק מחשב וחיבור אינטרנט, אלא גם זמן. בהתחשב בזה שחלק גדול מהבלוגרים מתפרנסים ביומיום מכתיבה, וחלק ממקימי אתרי הבלוגים מתפרנסים מהקמת אתרים, מתבקשת השאלה: כמה זמן אפשר לסחוב את העשייה הזו בלי תגמול כספי.

בשור: "מי צריך כסף? אני לא חושב שזה משהו שהעתיד הקרוב מזמן לנו. אנשים משנים את הבלוג שלהם מדי פעם, קול אחד ממצה את עצמו והם מביאים אחר. כשמישהו הולך כי אין לו יותר השראה זה לא טרגדיה, כמו סגירת עיתון 'חדשות' בזמנו". לחבוט וברוכין אין תשובות טובות יותר. "אני מממן את האתר מכספי", מספר חבוט.

עלויות תופחות בהתאם

"בתקופה הראשונה העלויות היו די בסיסיות, אבל במהלך השנה השניה האתר גדל והעלויות תופחות בהתאם. אני מקווה שבסופו של דבר אצליח למכור, למרות שעד היום לא היו הצעות מקונים. בינתיים העליתי פרסומות ואני מוכר מנויי פרו, שמקבלים כמות פיצ'רים נכבדת: אפשרויות עיצוב מתקדמות, המנעות מפרסומות, סטטיסטיקות מפורטות ועוד. זה מכניס קצת כסף, אבל עוד לא התפניתי לבדוק כמה בדיוק".

ברוכין מספר שרשימות הוקם בארבעה חודשים של עבודה קשה ומאומצת. גם בטיפול הנוכחי באתר ובכותבים מושקעות שעות רבות. "ניסויים ביצירת הון (equity) שאינו כסף, מעניינים אותי בשנים האחרונות. ובמודל רשימות יש ביטוי לזה, אבל בחישוב מהיר רשימות כפרוייקט מסחרי היה דורש מהקמתו ועד היום השקעה של יותר מחצי מיליון שקל במשאבי פיתוח, ניהול ושכר סופרים. להגיע לאן שהגענו בלי כסף זה סוג של פלא מבחינתי".

הבלוגספירה העולמית כבר הולכת צעד קדימה. הדוגמא הטובה ביותר היא הבלוג של ראפאת עלי, עיתונאי עצמאי מאנגליה, שהפך כוכב עולה בתחום התוכן בתשלום וזיכה את עלי בפרסים בינלאומיים על עבודתו. במקביל לבלוג, עלי מנהל רשימת תפוצה בתשלום אשר מרחיבה מאד על הנושאים בהם הוא עוסק. לדבריו, הוא מתפרנס מהבלוג והרשימה "היטב". המודל שלו נלמד היום על-ידי מו"לים, ספקי תוכן, מפעילי אתרים, וכמובן - עיתונאים. הרעיון שעיתונאי מומחה בתחומו יכול למכור את הידע שלו ישירות לצרכן, מחמם הרבה לבבות.