ההודעה שנמסרה בסוף השבוע על
איחודם המתקרב של הפיקסיז, אם זה אכן יתרחש, עוררה גל של ציפיות, שספק אם יתגשם. יש רגעים בחיים שפשוט אי אפשר לשחזר. ובכל זאת, חיבורם מחדש של פרנק, קים ושאר החבר'ה - הוא יותר מעוד קאמבק שנועד לסחוט את בלוטות הארנקים. גם אם זו המטרה העיקרית שלשמה הם מתכנסים - הרי שבעבור המעריצים, זו הזדמנות חד-פעמית להעיף מבט על הלהקה הגדולה מכולן, בזמן אמת.
כן, הביטלס היו חשובים יותר, הרולינג סטונס מכרו בערך פי 500, פינק פלויד הביאו הרבה יותר קהל להופעות, נירוואנה היו יותר מפורסמים, אר.אי.אם הוציאו יותר אלבומים - אבל הפיקסיז היתה ונשארה הלהקה הטובה בכל הזמנים. אתם מוזמנים לחלוק על דעתי בתגובות, שהרי לטעות זה אנושי, ולסלוח זה אלוהי (שזה שבע).
לפני זמן מה ערכו במדור זה רענן שקד וארי קטורזה קרב בשאלה מי טובה יותר, הפיקסיז או נירוואנה.
אני מצדד כמובן בעמדתו של מר שקד, ומבקש להרחיבה לרגל הקאמבק. הפיקסיז לא רק טובים הרבה יותר מנירוואנה, להקה חביבה כשלעצמה, אלא שהם יותר טובים מכולם.
הנטייה הטבעית של מבקרי המוזיקה היא להעדיף תמיד את הישן. הביטלס, להקה נחמדה לכל הדעות, תמיד תחשב ללהקה הטובה ביותר. "הם המציאו את הכל", נהוג לומר, אבל לאנשים יש נטייה לשכוח שגם פול וג'ון הושפעו מאוד מלהקות אחרות. ובכל מקרה - העובדה שהם היו שם קודם אינה הופכת אותם לטובים יותר. קריטריון האיכות הוא אסתטי במהותו - ושיקולי זמן אינם אמורים להתערבב בו. אם השאלה היתה איזו להקה חשובה ומשפיעה יותר, אין ספק שהביטלס היו מנצחים, אבל אם אתם שואלים אותי איזה להקה טובה יותר - הפיקסיז מביסים אותם ובקלות.
הבשורה הטובה
בעבורי, יליד אמצע שנות השבעים, הבשורה שהביאו השדונים לעולם המוזיקה ולעולמי הפרטי, היתה מכרעת. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה הניחו
בידי קלטת (זוכרים? מן דבר מלבני כזה עם סרט שעבר מצד לצד) ושמה "סרפר רוזה". שמעתי אותה בריפיט בערך שלוש שעות רצוף, והתקשתי להאמין. ידעתי באותו רגע שאני שומע את תקליט הרוק הכי בן-זונה-מוטרף-מושלם שנעשה אי פעם. כן, אני יודע שיש כאלה שמעדיפים את "דוליטל" או את "בוסנובה" (שני תקליטים שהם רק כמעט מושלמים), אבל בתור אדם המחשיב את עצמו לליברל אני מוכן לקבל בחברה גם סוטים תמהונים, ולוותר על הרעיון הקוסם למדי לשלוח אותם למחנות לחינוך מחדש.
הפיקסיז סינתזו לתוך התקליטים שלהם אינספור השפעות: מסוניק יות', דרך הביץ' בויז ועבור בניחוחות לטינים - והתוצאה היתה מקורית ומופלאה. שום דבר לא נשמע כמוהם לפני זה, ושום דבר לא נשמע כמוהם אחרי זה. הסיבה העיקרית לטעמי היא שבניגוד ללהקות הבולטות של שנות השמונים כמו הקיור או הסמיתס, הפיקסיז היו תמיד להקה שמחה. הטקסטים ההזויים של
בלק פרנסיס, בעיני משורר דגול ובלתי מוערך, מקצבי התופים שגורמים לרגליים לנתר בלי הפסקה, קטעי הקישור ההזויים, הגיטרה קורעת האוזניים של ג'ואי סנטיאגו - יצרו שירים שהופכים את החיים לטובים ומאושרים יותר. תחפשו כמה שתחפשו, לא תמצאו אצל הפיקסיז אף בלדה דכאונית ושחורה משחור. תמיד יהיה שם איזה ניצוץ של הומור, של שמחת חיים, של אהבה, שמוגש בהפקה נוצצת ומדוייקת להחריד.
חלק גדול מהשימחה הזו נולד מהעימות המוזיקלי-אנושי בין קים דיל לפרנק בלאק. כמו פול וג'ון, כמו מוריסי וג'וני מאר כמו יובל בנאי ושלומי ברכה (ובהקשר זה ראוי לצטט את שאמרו כמה מגולשינו בתגובות לכתבות קודמות: האיחוד מסתמן כגניבה חוזרת של הפיקסיז ממשינה, ששדדה אותם בעבר לצרכי "מפלצות התהילה") - קים ובלאק הפרו זה את זו. העימות של הקול השמיימי שלו למול הנהמות העצבניות שלה, הסקסיות שלה מול הנונשלנטיות שלו, הוליד את הרגעים המוזיקלים היפים ביותר שידע עולם הרוק. ומי יודע, אולי בכל זאת הם ישוחזרו.
והערה אחת לסיום, לבעלי הזכרון הארוך. לא, הם לא באמת הופיעו ברוקסן.
