ספר האלף-בית / דן צלקה

קארקטר אֶה אנקדוט

המוראליסטים הצרפתים היו בוודאי רושמים על פתקים את האנקדוטות, קוי האופי והמכתמים המכונפים שכינסו אחר-כך בספרים. הייתי רוצה לראות את הפתקים של לָה בּרוּיֶיר ושל שאמְפוֹר.

מעולם לא רשמתי שום דבר אוטוביוגרפי, פרט לכמה משפטים בנסיעות, ולרעיונות לכתיבה שנולדו במהלך טיולים – מאלה שיש להם נטייה להישכח כשמתחלף משהו באוויר, באור או באווירה. עכשיו, כשאני כותב את האלף-בית, אני מצטער שלא רשמתי דבר.

אני מתיישב על ספסל ליד הירקון. הנחל נראה רדוד למדי, הגדות מטופחות. האם אצליח לרשום כמה קטעים הדומים לאלה של המוראליסטים? על ספרות, פוליטיקה, סגנון, מין?

ומה מידת אמיתותם? אין לי מושג. מיד ראשונה? שנייה?

מבט מוזר קצת. הייתכן?

הקריאה של העגלון ברמקול: אל תיזחן! אל תיזחן!

לא, לא, הכל בסדר. אני זוכר את המבט הזה, מבט סוסי. זבובים, משהו דלוק מסביב לעין, לנחיר. זה רגיל. מבט רגיל. לא אתבלבל עוד ממבטי חיות.

לא, לא איזחן!

אחרי שפירסמתי ב'ציור ופיסול' ריאיון עם רוּדי לֶהמָן, באתי אליו הביתה עם כמה עותקים של כתב-העת. רודי זעם על משהו, אבל אשתו הרגיעה אותו באומרה כמה יפה בחרתי את התצלומים, וכמה מעניינים דבריו. רודי המשיך לנהום, אבל התרצה. הוא שב והביט בדפי המגזין.

מעניין? מה מעניין כאן? מילמל, אבל היה מרוצה.

ישבנו ליד החלון, ועל האדן הארוך והרחב עמדו כעשרה פסלונים. אחד מהם, דמות ציפור, היה נפלא. ממש לא יכולתי להתיק ממנו את מבטי. רודי, שאשתו ודאי רמזה לו משהו, אמר: קח! קח!

לא נהגתי לקחת מתנות מציירים, בהיותי אדם בעל עקרונות, אבל יש גבול למידות הנעלות; הציפור היתה יפה מדי. הושטתי את ידי והרמתי את הפסלון. הוא היה קל, כמו עשוי עיסת נייר. אכזבה הצטיירה על פני, כי רודי שאל: מה קרה?

זה קל כמו נוצה, עניתי.

עשוי אֶפּוֹקסיד, אמרה אשתו.

פסל כל-כך קל?

אני אכניס לו עופרת בפנים, אמר רודי בזעם.

אחד המוזמנים (בהיסח הדעת): חייבים לחבוש כאן כיפה?

קורצווייל (מסיר את כיפתו, משליך אותה לדשא ודורך עליה כמה פעמים): זה מה שאני חושב על סמכויות האוניברסיטה!

למה לא כתוב תאריך הלידה? שאל גרשום שוקן את יבין בטלפון.

תאריך לידתו לא ידוע.

בשביל זה יש אנציקלופדיות, גער בו שוקן.

אמנים לא שובתים, מה? אמרתי בחיוך.

גם משוגעים לא, ענה כהרף עין.

מה אתה מדבר איתו? הוא משתף פעולה, אמר לי אחד הסופרים העבריים.

אתה מתכוון שעלי לדבר רק עם בחורות שרוצות לתלות אותי על עץ זית ולא עם אדם כלבבי?

בדיוק, השיב הסופר העברי. מעניין אותי אם היא מגלחת את השיער שלה.

זה לא מוצא חן בעיני.

זה לא אמור למצוא חן בעיניך, ענה בלעג.

נפרדתי ממישל חדד (שהוצג כמי שקיבל חינוך מנדטורי) ותחת עינו מלאת התמיהה של מתי פלד יצאתי למזנון. החומוס לא היה טוב, הבירה לא ממש קרה. הרגשתי רע מאוד. סיימתי לשתות את הבירה ויצאתי לאבק החיפאי.

איזו הקלה! צעדי נשאו אותי ממש עד לתחנה המרכזית. אני חופשי! חופשי! אבל האדם אינו מכיר את עצמו כפי שהיה רוצה לחשוב. מול התחנה הרגשתי לחץ בחזה. נתקפתי ייסורי מצפון מרים, תחושה של חרדה, אכזבה וריק. איך איכנס לאוטובוס סגור ואסע זמן רב כל-כך לתל-אביב? לו רק יכולתי ללכת ברגל, לפחות עשרה או חמישה-עשר קילומטר! אבל לא ידעתי איך לצאת מחיפה שלא בשולי הכביש הראשי. עמדתי זמן רב. אנשים הביטו בי בתמיהה. אני מניח שנראיתי מוזר למדי. לבסוף קניתי בוטנים ושוקולד אגוזים ונכנסתי לאוטובוס.

זמן רב עבר עד שנרגעתי, לועס את הבוטנים והשוקולד.

"איתנו," הוא אומר, "נמצא הערב אדם דגול, משורר מהולל, אחד מגדולי המשוררים של איטליה ואירופה והעולם כולו..." חור בזיכרון? אמנזיה רגעית? מיכלי מחוויר. הראש המונח על השולחן נע, העיניים נפקחות וקרן-אור חדה ושחורה נשלחת אל הנואם. מיכלי מביט בניירותיו: "ג'וזפה אונגרטי!"

איך ידעת שאני אוהב טבעות? שואל לואל בחיוך.

אני נבוך. לא ידעתי שלואל אוהב טבעות.

אנגלייה כותבת לי שהיא נעשתה נוצרייה חדשה. היא נצטוותה לקרוא רומן שכתבתי, ספר על המכבים! לשווא ניסיתי לשכנע אותה בעדינות שאין דבר ברומן שיכול להצדיק צו שכזה, שהספר הוא על מתאגרפים, על מכבייה ולא על מכבים, שהוא מתורגם לא טוב ומודפס במכונת כתיבה, שהוא דהוי... היא מצלצלת כמה פעמים. שלחתי את הספר. משפט תודה קצר.

דן צלקה נולד בשנת 1936 בוורשה. במלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לברית-המועצות, גורש איתה לסיביר ועבר אחר-כך לקזחסטאן. בגיל עשר חזר לפולין וגר בעיר ורוצלב. למד מדעי-הרוח באוניברסיטה של העיר, ובשנת 1957 עלה לארץ.

זכה בפרס ברנר (1976), בפרס היצירה (1972, 1991, 1997), בפרס אלתרמן עבור הרומן 'אלף לבבות' (1992), בפרס אקו"ם עבור 'עננים' ו'דפים מהודקים באטב' כספרי הפרוזה הטובים של שנת 1994, ובפרס אקו"ם על מפעל חיים (2000).