מדונה: להרחיק מהילדים
מסע יחסי הציבור של מדונה לרגל צאת ספר הילדים הראשון שלה הוא נצחון המותג על האיכות: הכתיבה חסרת-חן, הלשון מתנחמדת והסיפור מעצבן. אריאנה מלמד קראה את הגרסה העברית, שיוצאת בימים אלה, ומבקשת מאלה שמעריכים את הילד שלהם, להתרחק
החדשות הטובות תחילה: בבריטניה ובארצות הברית מדווחים המו"לים על עלייה של עשרות אחוזים במכירות של ספרי ילדים בשנתיים האחרונות. כשמבקשים הסברים לתופעה, נוקבים רובם בשם המפורש "הארי פוטר".
ועכשיו לחדשות הרעות: מדונה משיקה היום את המוצר הגלובאלי הראשון בהיסטוריה של ספרות הילדים, וגם היח"צנים שלה מבקשים ליהנות מזיוו של הארי פוטר. ובכן, צריך לומר להם כך: שלו נעליכם מעל רגליכם ותרחצו את הפה בסבון לפני שאתם מנסים איכשהו להשוות בין ערימת הניירות התפלה הזאת לבין הקוסם הקדוש. בציפורני בהונותיה של ג'יי. קיי. רולינג שוכן יותר כשרון מאשר בכל מדונה כולה, בשבתה כסופרת. ייתכן שג'יי. קיי רולינג לא יודעת לשיר, אבל לזכותה ייאמר שהיא גם לא מנסה.
והנה החדשות האיומות באמת: הספר הוא אחד מסדרה של חמישה. אוי. כולם ייצאו לאור כמו הראשון, בהמולה עזה של רוח וצלצולים, במאה מדינות ובארבעים שפות בו זמנית. כולל פינית, צ'כית וטורקית – כך מתוך הקומוניקטים של הוצאת "פנגוין", שצוטטו בחריצות במאות עיתונים ואתרי אינטרנט בעולם.
שנאת חינם
כדי לכתוב בהצלחה לקוראים בגובה מטר, מן הראוי שהכותב יצטייד בכבוד כלפיהם. כבוד פירושו אמונה עמוקה כי למרות שפל קומתם, הם מצויידים בכלים אינטלקטואליים מרשימים: סקרנות והרפתקנות, כמיהה לחידושים, הומור מפותח, יכולת מילולית מדהימה בהתחשב בעובדה שלא מזמן למדו לדבר, וכושר להבין תבניות של סיפורים מסובכים למדי. בכושר הזה ניתן להבחין גם כל אימת שהם מתיישבים ליד משחק מחשב סבוך מבחינה עלילתית ותיכף ומיד יודעים מי נגד מי, מי הרשע ומה יהיה גורלו.
שרלוט, גרייס, ניקול ואיימי הן ארבע ילדות אנגליות "טיפוסיות" עד כדי כך, שהיוצרת שלהן לא בחרה לתת בהן סימנים מזהים, כלומר – אין כל איפיון של הדמויות. יש להן חיים "רגילים", וכל קורא בן שש, גם אם טרם למד להרים גבה, יכול לומר ליוצרת שאין דבר כזה, חיים רגילים. מכל מקום, הילדות מאוחדות בדעתן שיש להטיל סוג של חרם על ילדה ששמה בעברית בינה, למרות שהיא גרה בקרבת מקום ומתעניינת באותם דברים ממש כמו הארבע (מהם הדברים הללו? אלוהים מצוי בפרטים, ומדונה לא גילתה אותם. ואותו).
זה לא חרם אלים של ממש כמקובל בחייהם האמיתיים של קוראים בגובה מטר, זו פשוט התעלמות מכוונת מילדה שהיא גם יפה מדי וגם נחמדה לכולם וגם תלמידה טובה מדי – ועם זאת, נחותה מבחינה חברתית. הצאצא שלכם, זה שלמד לפני ימים ספורים לכתוב "שלום כיתה א'", יסביר לכם ברהיטות שאין דבר כזה.
הארבע מקנאות בחייה של בינה כי נדמה להן שהחיים האלה טובים משלהן. כדי לרפא אותן מן הקנאה, מופיעה בחייהן פיה טובה. היא מספקת גם את האתנחתא הקומית היחידה של הספר: היא אוהבת לחם פומפרניקל.
הפיה לוקחת את הארבע לסיור מודרך בחייה של בינה. הילדה הזאת נאלצת לבשל, לנקות את הבית ולתפקד כמבוגרת, כי מתברר שאין לה אמא. הארבע מבינות מייד כי חייהן טובים משלה ושאין כל צורך להחליף אותן, ושבות הביתה עייפות אך מרוצות לגמרי.
זבל ל-כ-ו-ל-ם
והיכן הסיפור, תשאלו? אין סיפור: זה מה שיש. מעשיה תפלה ומוסרנית שמסגירה יותר מכל את בית גידולה של הכותבת (מוסד חינוכי בהנהלת נזירות), את גבולות דמיונה ואת השלכותיה של החרדה ההורית שלה-עצמה: כמו יבלת ענקית, בולט בטקסט הנסיון לערוך הקבלה פרימיטיבית בין חייהן חסרי הדאגה של אלו שיש להן אימהות ובין החיים של בינה. ומה למדנו? שלא כדאי לך להיות יתומה. אכן, לקח חשוב מאד לחיים.
הכתיבה גמלונית וחסרת חן. בקדימונים שקראתי במקור מתברר כי גם הלשון מתנחמדת באופן מעצבן, ומדונה מנסה בכל כוחה לכתוב ביאטריקס-פוטרית, אבל זה פשוט לא מצליח.
מסע יחסי הציבור סביב הספר הזה הם הוכחה לנצחונה ההיסטרי של תרבות המותגים על פני מאפייני האיכות של היצירה הכתובה. שמה של מדונה ימכור מליונים, מן הסתם. בעולמנו המתוקשר, אפשר למכור כנראה הכל, גם זבלונים לילדים. אם – בניגוד לסופרת המזמרת - אתם רוחשים כבוד לילד שלכם, טוב תעשו כשתימנעו.
מוסרנית
צילום: איי פי
מומלצים
