גם אנחנו רוצים

השאיפה לנוע מהר יותר מהאחר, או סתם מהר, קיימת אצל המין האנושי מאז ומתמיד כנראה. האדם הקדמון יכול היה לצוד טוב יותר אילו רץ 100 מטרים ב-10 שניות, ולא 20, נניח. ואז, עזרה המצאת הגלגל לשפר את יכולת צבירת המהירות עוד יותר, ועם פחות מאמץ. והיו רומאים שהתחרו אחד בשני במרוצי כרכרות, ועוד כהנה וכהנה.

ככה זה. חוש התחרותיות טבוע בנו כה עמוק, עד כי הוא מסוגל להביא לא רק לתסכול על הפסד, אלא גם מעודד להישגיות  ורצון לשפר עוד ועוד את היכולת. ובאמת, תשאלו עצמכם מדוע בערך מאז המכונית הראשונה, עולה מהירותה של הכרכרה עם מנוע משנה לשנה? זה לא שלפני 10 שנים הן היו איטיות, ובכל זאת הן מהירות היום הרבה יותר. ומדוע אופנוע ספורט שנחשב קיצוני לפני 10 שנים, יכול להכנס היום לקטגוריה של "בעל ביצועים בינונים" לכל היותר?

אבל

יש בכל זאת הבדל אחד בסיסי. האדם "מתוכנן" לנוע לאט הרבה יותר מהמהירות שמגיע אליה כל טוסטוס. אפילו יציר אנוש מדגם "קופה'-ספורט", שיאן עולם שחותך תוך פחות מ-10 שניות את קו ה-100 מטר, נותן תוצאה עלובה של בערך 35 קמ"ש. מה לעשות, אנחנו איטיים במהות. ולא שהטבע התעלם מהמהירות. יש ציפורים שצוללות על טרף במהירות של כ-200 קמ"ש, ויש צ'יטה שמגיעה ל-100 קמ"ש. אלה מהירים באמת.

בכל העולם המערבי, ואפילו בחלקים מאד לא מערביים שלו ובמדינות עולם שלישי, קיים ספורט מוטורי. הספורט מוטורי שמותר על-פי חוק, להזכירכם. אצלנו? לא. בעצם גם באיראן ואפגניסטן לא, כמדומני... בכל שאר ארצות העולם בערך, מותר להחזיק כלי רכב המיועדים אך ורק למטרה זו, ללא רישוי לתנועה בכביש ציבורי. קיים ביטוח הולם, יש התארגנות מתאימה, ליגות וקטגוריות, אליפויות ותחרויות, וסבבים לאומיים, וספונסרים ששמחים לפרסם ולממן תמורת חשיפה הולמת בתקשורת את כל ההפנינג הזה.

וכמובן שיש גם אזורים יעודיים למטרה זו, מסלולי עפר או כורכר מוסדרים לאופנועי שטח, מגרשים סגורים לאופנועי סופרמוטו, ואפילו, שומו שמיים, מסלולי אספלט משובחים למכוניות ואופנועי מירוץ. וכל העסק מחזיק עצמו כלכלית, מתפתח ומשגשג, מספק הנאה לעוסקים בו, לצופים. מדינות מבטיחות השקעות עתק בהקמת מסלולים מודרניים עוד יותר, אם רק יקבלו אישור כי נכנסו לסבב בין לאומי כזה או אחר. בקיצור, אצל כולם יש לכך כנראה סיבה טובה. לא אצלנו.

ואצלנו?

וגם אנחנו פה, בארץ ישראל, רוצים להתחרות. רוצים ספורט מוטורי מסודר וחוקי. ואין. כולם יודעים כמובן שנעשו ונעשים לא מעט ניסיונות לארגן תחרויות בענף ספורט מיותם ונבעט זה, גם אם החוק לא מסדיר זאת. אם אלה תחרויות במכוניות משפחתיות מוסבות במסלול מאולתר, מירוצי קטנועים ואופנועי 50 סמ"ק במסלול המיועד בעצם לקרטינג, תחרויות מוטוקרוס ואנדורו בשטחים חקלאיים, או מירוצי סופרמוטו במגרשי חניה נידחים.

השאיפה והרצון להתחרות מפמפמים מתחת לפני השטח, כמו גם מעליו, ודוחקים במתחרים להרחיק לעיתים עד יוון. לא ניתן לעצור אותם, אין סיבה לעצור אותם, כי ככה זה בעולם כולו. ובסופו של דבר אם מקבלי ההחלטות לא מבינים שיש צורך בקדמה רציפה, תוך הקשבה לנעשה מסביב, יחליט זאת השטח עבורם.

כי ספורט מוטורי הוא נדבך סופר-חשוב של תרבות מוטורית, וכלי מינוף משמעותי להחדרתה לכלל הציבור שאינו מודע לה. ובאמת שלא חסרים אלמנטים רצויים עד מאד, המסוגלים לחלחל ולשפר, כאלה שיחדרו מהספורט לתרבות. כבוד לזולת, התחשבות וציות לכללים וחוקים, שיפור מיומנות התפעול והשליטה במצבים קיצוניים, הערכת מרחקים ומהירות, הכרה בחשיבות של התקינות המכנית של הרכב, ומעל לכל, כבוד למוצר המהיר הזה, שעלול להיות קטלני כאשר השימוש בו אינו מקצועי ורציני.

נו ו...

ואנחנו פה ממתינים וממתינים. עד שתושלם סוף-סוף החקיקה המובטחת, עד שניתן יהיה לערוך פה, אצלנו בבית, מירוצים ואליפויות. עד  שאפשר יהיה להתחרות פה בצורה חוקית, ושניתן יהיה לעלות על מסלול בצורה בטוחה במסגרת של קורס, וללמוד ולתרגל את מה שכל-כך קשה ומסוכן לבצע בכביש ציבורי.

עד שנוכל לפחות להתחיל בתהליך הארוך בו יחלחל הספורט המוטורי אל הקונצנזוס. עד היום בו אזכור שמו של נהג מירוץ בחדשות הערב לא יהיה רק בגלל תאונה קטלנית בה היה מעורב. עד היום בו מירוץ גרנד-פרי בו צפו מאות מיליונים, יקבל במוסף הספורט של יום שני לפחות נפח פרסום שווה לזה שקיבלה פציעה טורדנית באגודלו של מגן מכבי ג'לג'וליה - מבלי לזלזל חלילה בקבוצה המהוללת. או עד שיבוא המשיח, מי שיגיע קודם.