שתף קטע נבחר

ישראל, מצרים, שלום

בהסכם השלום עם מצרים ויתרנו אמנם על נכסים משמעותיים למען השגת היעד הזה, ושילמנו מחיר דמים יקר להחזקתם, אך במאזן הכולל היתה זו בלי ספק השקעה נבונה לטווח ארוך

הסכם המסגרת של קמפ-דיוויד, שנחתם בין ישראל ומצרים לפני 25 שנה, ועוגן כעבור כמחצית השנה בחוזה שלום, הניח את היסודות לעידן חדש ומבטיח ביחסי שתי המדינות למודות המלחמות, ולהנעת תחילתו של תהליך שלום באזורנו, שלבש ופשט צורות בשנים הבאות.

 

מכל מקום, ככל שמדובר בכינון השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים, נשכחה אצל רבים העובדה כי במקורו נקרא הנייר הזה "הסכם קמפ-דיוויד לשלום במזרח התיכון", וזאת לאור האינטרס המצרי להרחיב אותו להסדר שלום כולל, עם דגש על פתרון הבעיה הפלסטינית.

 

כאשר מדברים על היכולת המופלאה של המנהיגות הפלסטינית הוותיקה וערפאת בראשה, שלא להחמיץ הזדמנות, הרי שזו היתה אחת משעותיה האומללות בסירובה להשתלב במשא-ומתן על האוטונומיה, שהציע הסכם קמפ-דיוויד לפלסטינים. גם לא היתה זאת שעתן היפה של מדינות ערב, שהחרימו את מצרים ה"בוגדת", כמו גם הקהילה הבינ"ל שהטתה כתף קרה לפריצת הדרך ההיסטורית בסכסוך הישראלי-ערבי. לזכותה של מצרים ייאמר, כי נושאי המו"מ מטעמה נאבקו במסירות ובעקשנות עם עמיתיהם הישראלים בשמם של הפלסטינים למימוש האוטונומיה, שלתפיסתה אמורה היתה לסלול את הדרך להקמת מדינה פלסטינית ריבונית בגבולות 1967. בתום שלוש שנים מחתימת חוזה השלום, הופסק המו"מ ועמו ירדו לטמיון 15 שנים אבודות מבחינת הפלסטינים.

 

בינתיים, נוספו ציוני דרך חדשים בנתיב המדיני היגע של תהליך השלום (מדריד ואוסלו), אך גם נזרעו והבשילו זרעי הפורענות של הטרור בשתי האינתיפאדות הפלסטיניות, ועתה אנו ניצבים בפני מבוי סתום במפת הדרכים.

 

השלום כנכס אסטרטגי

 

מבחינתה של מצרים, לאחר שהשיגה את שלה מישראל, ירד הסכם קמפ-דיוויד מגדולתו, אך גם לאחר שובה לתוך המשפחה הערבית עדיין בערה בעצמותיה המחויבות לעניין הפלסטיני, למרות רגשות הזעם והתסכול שחשה כלפי קוצר הראות המדיניות של ההנהגה הפלסטינית. כאז כן היום. לעתים נדירות אפשר עדיין להבחין בפובליציסטיקה המצרית, שלא נלאית מלהסתער עלינו, גם בניצני ביקורת כלפי כפיות הטובה הפלסטינית, וקריאות לשינוי סדר העדיפויות הלאומי של מצרים, שבראשן צריך לעמוד האינטרס המצרי המובהק.

 

אשר ליחסי ישראל-מצרים, סופר לא מכבר ב"אל-אהראם" על עיתונאי מצרי בכיר שהתבטא בהערצה לגבי מעופו המדיני של הנשיא סאדאת, שהחזיר למצרים את כל סיני, בתמורה ל"דירה" אחת בגיזה שבקהיר (שגרירות ישראל). בהיותי הדייר הנוכחי בדירה, ובחלוף 25 שנה מאז נכנסנו אליה, יכול אני להעיד שערכו של חוזה השלום איננו נמדד בנדל"ן, אלא בהיותו נכס אסטרטגי של השלום, שממנו נהנים שני הצדדים. נכון שוויתרנו על נכסים משמעותיים למען השגת היעד הזה, ושילמנו מחיר דמים יקר להחזקתם, אך במאזן הכולל היתה זו בלי ספק השקעה נבונה לטווח רחוק, למרות שלא נשאה דיבידנדים לטווח הבינוני. אשר לקשרים הבילטראליים, הסתבר שכוח המיקוח שלנו לקידומם היה גדול יותר בזמן שהחזקנו בנכסים הללו, וככל שירדנו מנכסינו עד להשלמת הנסיגה מסיני, ירדה גם הנכונות המצרית להיפתח כלפינו ביישום הפרוייקטים שנידונו ארוכות בהסכם קמפ-דיוויד ולאחריו.

 

עם זאת, מה שחשוב הוא שמצרים וישראל נכנסו ל"עסקה" הזאת מתוך בחירה אסטרטגית, ואמונתן בצדקתה לא התערערה גם היום, למרות הסערות והזעזועים סביבנו. איתנותו המתמשכת של חוזה השלום עומדת בסתירה משוועת לרפיסותם הנוכחית של הקשרים הבילטראליים, אשר בתהליך מצטבר, שהואץ על-ידי אירועי האינתיפאדה השנייה, הגיעו לשפל חסר תקדים.

 

למי שנזכר במסמכי קמפ-דיווד וחוזה השלום, שחבקו עולם ומלואו והקרינו את הפוטנציאל הגנוז בנורמליזציה (משלחות יצאו ובאו, ועדות משותפות ניסחו ניירות והסכמים לשיתוף פעולה במגוון של תחומים), זוהי מהלומה אנושה ומעוררת מחשבות לגבי העתיד. דרגת הקור של השלום בין מצרים לישראל נמצאת בנקודת הקיפאון.

 

השופט המצרי מחלק כרטיסים צהובים

 

עשרות אלפי הישראלים שחזרו לסיני בחודשים האחרונים מאוהבים בנופים ובאתרי הנופש של מצרים, אך לצערי, ברובד האנושי, האפשרויות לקירוב הלבבות חסומות על-ידי האיגודים המקצועיים המצריים, ואילו דעת הקהל המצרית מושפעת לרעה מהתלהמותה של התקשורת המקומית נגד מדיניות ממשלת ישראל.

 

עם זאת, ההנהגה המצרית נוהגת במידה רבה של זהירות ואחריות, מתוך הכרה ומודעות לחשיבותו האסטרטגית של השלום עם ישראל. הן מצרים והן ישראל מוטרדות מהשפעת גלי ההדף של הטרור הפלסטיני על יציבות האזור, ומכאן מעורבותה של מצרים בהשקטת השטח בצד הפלסטיני.

 

מבחינתנו, בהיותה מנהיגת העולם הערבי, אל לנו לצפות ממצרים לנהוג באובייקטיביות בתגובותיה הפומביות כלפי הצדדים בסכסוך, אלא אם כן תחוש שהאינטרס הלאומי שלה עלול להיפגע. נמשיך לספוג כרטיסים צהובים ואדומים מהשופט המצרי, האוהד לפלסטינים ומשקיף מהצד על הנבחרת החזקה במגרש של ישראל, בציפייה שהמשחק יסתיים בתיקו, במקרה הרע.

 

אשר לעתיד, נראה שישראל ומצרים צריכות להצטייד בהרבה סבלנות ותקווה לזמנים טובים יותר בקשריהן. יחד עם זאת מתחייבת תזוזה מצרית למזעור הנזקים האלה, שהרי השפל ביחסינו כבר גלש מתחת לנקודת האפס וחייב להתרומם מחדש לרף נסבל, על מנת להראות לשכנינו כי חוזה השלום, מעבר לחוסנו האסטרטגי, ראוי להצדיק את עצמו ולשמש מודל לשיתוף פעולה ודיאלוג באזורנו, וכלי לקירוב הלבבות בין העמים.

 

גדעון בן עמי, שגריר ישראל במצרים

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: לע"מ
החיבוק. בגין וסאדאת בקמפ דיוויד (צילום: משה מילנר, לע"מ)
צילום: לע"מ
מומלצים