מחירו הכלכלי של העימות
40% ממה שלא יצרנו בעטיו של המצב הביטחוני הם כמעט כל מה שקוצץ בישיבת המחטף של הממשלה, אשר ההחלטות שנפלו בה ממרמרות את דלי האמצעים
החלטותיה של הממשלה על אודות התקציב ישונו במהלך הדיונים בכנסת, אבל יהיו התיקונים אשר יהיו, תקציב המדינה לשנה הבאה יעיק מאוד על רוב האזרחים. הנשיאה בעול תוקל במידת מה, אם הכל יבינו על מה ולמה. כך הדבר לגבי אדם ולגבי ציבור אנשים: התחושה שאנו עושים את המיטב למען עצמנו ואיננו נגרפים ללא מצפן והגה מסייעת להתמודד עם קשיים.
במה אנו שולטים ומה נבצר מאתנו? ברור שיש ביכולתם של אנשי המדינה להשפיע במידה רבה על אופן חלוקת התקציב ובמידה מועטה – על גודלו. חלוקת העוגה – שכבר איננה עוגה אלא פת חרבה – היא תוצאה של מאבק פוליטי, וזו דרכה של הדמוקרטיה. תפקידה של הכנסת הוא לשקלל את הרצון הציבורי. מי שיחושו כי עוול נעשה להם, ייאלצו לבוא חשבון עם עצמם ולהתייסר על כי שלחו לבית הנבחרים מי שאינו מייצגם כיאות.
לעומת זאת, מסגרת התקציב מושפעת רק במעט מרצונותינו. האוצר אינו מסוגל לינוק יותר ממה שאצור בעטיני המשק. משק מדשדש אינו מניב מסים, ובאין הכנסות ממסים – יש צורך להצטמצם. מדוע נסוג המשק? צודקים האומרים כי במידה רבה אנחנו תלויים במה שמתרחש במשק העולמי השרוי בשפל. כיוון שכך, אנחנו נידונים להביט מערבה ולייחל לכך שכלכלתה של אמריקה, ובעקבותיה שאר המשקים הגדולים, ישובו לאיתנם. כבר יש אותות ראשונים לכך. ועד אז?
כלכלנים ספורים מאמינים שאפשר להרחיב במעט את הגירעון בתקציב ובלבד שנשקיע במיזמי פיתוח מניבים, אבל רוב המומחים סבורים כי אם נגדיל את חובנו, יומט עלינו אסון. הממשלה קבעה יעד גירעון צנוע, הנשען על הערכותיה לגבי שיעור הצמיחה, אבל נגיד בנק ישראל ועמו אנשי משק רבים בטוחים שגם הערכותיה אלה הן אופטימיות מדי.
התחום החשוב שבו עשויים רצונותינו להשפיע בעליל על מצבה הכלכלי של המדינה הוא ניהול יחסינו עם הפלסטינים. את עלותו הכספית של הסכסוך המזוין קשה להעריך במדויק, והדעות חלוקות. בדרך כלל נוטים "נצים" להמעיט בעלותו, ו"יונים" נוטות להפריז בה. סיבת הקושי להגיע לעמק השווה היא שההפסד העיקרי אינו נעוץ בהוצאותיו המדידות של הצבא, אלא בתחושת חוסר הביטחון שהשפעותיה הכלכליות בוססו במחקרים לרוב. הכלל הוא שככל שנפגעת תחושת הביטחון, ממעטים הבריות לצרוך ולהשקיע, אבל מהי מידת חוסר הביטחון שלנו ומהי השפעתה על הכלכלה?
זה מה שאומרים כלכלנים שקולים: מחלקת המחקר של בנק ישראל העריכה שאלמלא העימות המזוין, היה המשק נהנה מתוספת תוצר שערכה כשלושה מיליארד ורבע דולר. בתקופות רגילות גובה האוצר כ-40% מפרי עמלנו, ובתקופות של שפל – פחות. 40% ממה שלא יצרנו בעטיו של המצב הביטחוני הם כמעט כל מה שקוצץ באותה ישיבת מחטף של הממשלה, אשר ההחלטות שנפלו בה ממרמרות את דלי האמצעים.
התמונה שצוירה לעיל אינה שלמה. בשתי השנים האחרונות ירד התוצר לנפש בכ-6%. לא מן הנמנע שבשנה הבאה תתקרב הירידה ל-10%. באותה עת קפא התוצר באחדות מארצות המערב ובאחרות הוא עלה בכאחוז. ההיגיון אומר שכל ההפרש נזקף לחובת העימות המזוין, שהרי מלבדו אין מה שמבדיל את מצבנו היום למצבנו לפני שלוש שנים. האם שיעור הירידה הוא כה נורא, או שהוא בבחינת נסבל?
השוואה עם מדינות אחרות תעזור לנו להעריך זאת: בשנות המשבר הנוראיות שפקדו בעשור האחרון את ברזיל ואת ארגנטינה, צנח התוצר בשיעור הזה בשנה יחידה, שאחריה הצניחה נעצרה. אנחנו כבר בשנה השלישית, ולתחתית הבאר כנראה שלא הגענו. כדאי שכל אזרח ישקול גם את העובדות האלה, כאשר הוא מגבש את השקפתו המדינית.
מומלצים
