כך התביישתי והתחלתי להילחם

לקראת סוף המלחמה, בליל ה-21-22 באוקטובר 73', נשלחה פלוגה ג' (גדוד 51 בחטיבת גולני) בפיקודו של יגאל פסו לכבוש את מוצב החרמון, שנפל בידי הסורים בתחילת המלחמה. אחד החיילים היה דוד צרפתי, מי שהוגדר "חייל בעייתי" שאף 'זכה' לשבת בכלא. אבל דווקא צרפתי היה ליד המ"פ שלו, יגאל פסו ז"ל, ברגעיו האחרונים - וצוואתו שינתה את חייו.

ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, נשלחה חטיבת "גולני" לכבוש את מוצב החרמון הישראלי במסגרת מבצע "קינוח". המוצב נפל בידי הסורים בשעות הראשונות של המלחמה, למרות שהפיקוד העליון של צה"ל העריך כי הסורים לא יהיו מסוגלים לכבוש אותו. מפקדי "גולני" החליטו לכבוש בחזרה את המוצב מידי הסורים.

שירתתי אז כרובאי בפלוגה ג', בגדוד 51 ב"גולני" במעמד של "תת טוראי". חייל ותיק בשם סוויסה יחיאל היה אחראי עלי.

כחצי יום לפני היציאה לקרב, נפגש איתנו מפקד החטיבה, אמיר דרורי. הוא דיבר כשעה על הצורך החיוני לכבוש את מוצב החרמון. חלק מהחיילים התלהבו מדבריו, אני הייתי אז חייל עם "ראש קטן" וכבודה של חטיבת "גולני" לא כל כך העסיק אותי. האמת שלא דרורי ולא המג"ד הסבירו לנו בדיוק, איך לבצע את המשימה, אבל.. פקודה היא פקודה!

אנחנו, חיילי פלוגה ג', קיבלנו תדרוך מיגאל פסו, המ"פ שלנו. בסוף דבריו, הודיע כי אינו רוצה לראות מעשי גבורה או הסתערויות לא מבוקרות - והוא רוצה שנגמור את הסורים אחד אחד. לפני היציאה, שאלו אם מישהו לא מרגיש טוב או לא רוצה להצטרף. רק שני חיילים מכל הפלוגה לא הצטרפו. האחד פשוט נעלם (לאחר המלחמה סיפר לי כי חש שעמד להיות קטל) והשני טען כי הוא אינו חש בטוב.

עלינו דרך מג'דל שמס. התחלנו לטפס בשעות המוקדמות של הערב בטור ארוך, ולאחר מכן התפצלנו לשני טורים. הארטילריה שלנו הפגיזה עשרות מטרים לפני הצועדים. לעיתים, נפלו פצצות סמוך אלינו ולכן בשלב מסוים הבינו כנראה שההפגזות מסכנות אותנו והפסיקו לירות.

ברקע האירו עלינו שני זרקורי ענק. הסבירו לנו שזו שיטה ממלחמת העולם השנייה: כך מסנוורים את האויב ומונעים ממנו לזהות מטרות מנגד. לדעתי, הזרקורים דווקא הקלו על הסורים, בנוסף לכל היתרונות שהיו להם.

הם היו מחופרים היטב בשטח ומצויידים במעילים נגד הקור העז ובנשק יעיל. אנחנו לעומתם היינו עמוסים בכלי נשק כמו, עוזים, מקלעוני פ.נ, בזוקות אמריקאיות ממלחמת העולם השנייה וסרטי זיהוי על הקסדות.

לפני בטור צעד סויסה יחיאל ואחרי צעד מפקד הכיתה פרץ אברהם, חברי הטוב ביותר. במשך כל המלחמה היינו צמודים 24 שעות ביממה. לא פעם, שוחחנו על אפשרות המוות שלנו במלחמה ועל תגובות משפחותינו.

הגענו למרגלות גבעות 16 ו-17, הצמודות למוצב החרמון. היום אני יודע שגם בימים הראשונים של המלחמה, ניסה צה"ל לכבוש את מוצב החרמון ונכשל - כי אנשי הקומנדו הסורי התמקמו בגבעות האלו. התפרסנו בשטח הררי מלא סלעים ושיחים קוצניים וסרקנו את האזור. כשהיינו נשכבים, הייתי שוקע בנמנום, וסויסה יחיאל היה משליך עלי אבנים קטנות להעיר אותי. "כשיתחיל הירי, הוא עוד יקבל ממני כדור", הרהרתי בזעף.

קרב יריות על ההר

לאחר עשר דקות, נשמעו לפתע צרורות ירי במעלה ההר. ראינו נותבים ירוקים באויר (נותבים ירוקים היו של הקומנדו הסורי ,שהשתמש בקלצ'ניקובים). לאחר מכן ראינו גם נותבים ירוקים שנורו לעבר הסורים. זה כנראה היה מנשק שנלקח כשלל, על ידי הפלוגה, ביום השני למלחמה. הבלבול הגיע לשיאו כשנורו לעברנו גם נותבים אדומים - שצה"ל השתמש בהם.

תוך כדי הירי הבין לפתע מפקד המחלקה חתוקה שהחבר'ה נפצעים ונהרגים. הוא פקד עלינו להסתער לעבר מקורות הירי. חלק מהחיילים הזדנב לאחור, אך רובם רצו קדימה. לאחר שהתקדמנו עשרות מטרים, נתקלנו בסורים שהיו מחופרים בשוחות - במרחק עשרות מטרים בלבד מחיילי הפלוגה.

במקום הזה שכבו הפצועים ממכת האש הראשונה. המחזה היה מזעזע. החבר'ה צעקו ויללו. "אני מת, אני מת!" צווח מישהו. בשלב הזה של הקרב, השתטחתי על האדמה כיוון שגם מאחור החבר'ה שלנו ירו.

ואז, התחלתי להרהר: "איך בכלל הגעתי לשדה הקרב? למה הגעתי לכאן? עדיף היה לא להגיע ליחידה קרבית וכך להימנע מלהיקלע לסיטואציה כזו. עדיף היה לי להמשיך להישאר בכלא בו קיבלתי לחם יבש, שעועית ומים מאשר להיות בקרב".

החלטתי שאני לא נשמע לשום הוראה של אף אחד ועושה רק מה שאני חושב לנכון. שכבתי על האדמה בשלווה, בקור רוח ובנינוחות, אבל בסתר ליבי חשתי קינאה ורגש של כבוד כלפי קבוצת הלוחמים שכללה כ-30 חיילים, שניהלה קרב יריות נגד הקומנדו הסורי, כמה עשרות מטרים מעלי.

סויסה יחיאל, שעזר בטיפול ובפינוי הפצועים צעק לעברי: "מי זה שוכב כאן?" עניתי לו "צרפתי". הוא אמר לי "למה אתה לא עוזר? מדוע אתה לא מצטרף לחבר'ה שלוחמים?" זחלתי מספר מטרים ממנו והמשכתי לשכב.

פתאום הגיע אמיר דרורי המח"ט עם פמליה של חיילים וכמה קשרים עם אנטנות. הוא ניהל שיחה בצעקות עם יגאל פסו המ"פ, וכשראה אותי, שוכב על האדמה, צעק לעברי: "חייל, תפוס עמדה ותילחם!" לא התייחסתי לדבריו. חשבתי לעצמי: עדיף לאגור כוח ולהמתין עד שיתבהר המצב, עד שיפסיקו הכדורים התועים של החבר'ה לעוף באוויר.

"תחזיקו מעמד! דגל גולני!"

אחרי פינוי הפצועים מצאתי את עצמי בודד. עשרות מטרים לפני התנהל הקרב. זחלתי לעבר קבוצת הלוחמים. הם היו די מבוהלים אך ניהלו קרב באומץ. הצטרפתי לאגף הימני של הקבוצה. ראיתי, עשרות מטרים לפני, דמויות של סורים המשנים עמדות, אך לא הגבתי במהירות הנדרשת והם נעלמו לפני שהספקתי לירות.

כעסתי על עצמי שפיספסתי אותם. התחלתי להתרכז בירי והצלחתי לפגוע בסורים. לאחר כחצי שעה, הגיע מח"ט החטיבה דרורי, וצעק: "תחזיקו מעמד!" צעקתי לעברו שצריכים להסתלק מכאן כיוון שחברים שלנו נהרגים ונפצעים. והוא השיב בצעקה: "שתוק! מאוד חשוב לכבוש את החרמון. תחזיקו מעמד, תבוא תגבורת!" שאלתי אותו: "מתי?" והוא ענה: "הרבה תגבורת תבוא כבר, תחזיקו מעמד" וצעק: "דגל גולני, דגל גולני!"

לידי היתה מוטלת גוויה של חייל שלנו. חשבתי: "הנה חייל שאת שמו איני יודע, אך ידוע לי שהצטרף לפלוגה שלנו חודש לפני פרוץ המלחמה, שכשהיינו במחנה הפליטים בג'בליה. ההבדל היחיד בינו לביני הוא, שלפחות הוא כבר אחרי הסיוט הנורא של הפחד מהמוות, אבל אני עדיין צריך לסבול".

המשכנו בקרב. רימון שנפל לידי לא התפוצץ. נפל. צעקתי להרים תאורה. לא ראינו היכן בדיוק נמצאים הסורים.

החבר'ה סביבי הלכו ונפגעו, אחד אחרי השני. הם לחמו ללא חת. ראיתי חבר'ה שקמים לפתע ומסתערים על הסורים. אני זוכר ששכבתי שם, כולי מתפעם מאומץ ליבם ואומר לעצמי: "אלה האנשים שסיפרו לנו על גבורתם,  שעבורה מקבלים צל"שים".

יגאל נפגע - מאש כוחותינו

בהמשך הקרב, ניסה יגאל לאגף את הסורים. שמעתי אותו מעביר פקודה למקלעוניסט להגיע אליו. הצטרפתי גם אני אליהם. יגאל הורה לרתק לעבר עמדת הסורים כשהוא יאגף אותה משמאל. יריתי לעבר העמדה וצעקתי לחבר'ה לירות ולרתק. יגאל הצליח לפגוע בסורי אחד. לאחר מכן צעק לחדול, כיוון שהיריות נורו גם לעברו. אך החבר'ה לא שמעו אותו. "צרפתי תגיד לטיפשים שיפסיקו לירות עלי!", צעק לעברי. לאחר מכן, שמעתי אותו צועק: "אידיוטים, פגעתם בי". הוא נשכב והפסיק לתפקד.

יגאל נפגע כבר בתחילת המלחמה מרסיס ברגל, אך לא סיפר זאת לאף אחד, ואף השביע את החובש לא לספר לאף אחד. נודע לי על כך רק אחרי המלחמה. גם בהיתקלות הראשונה עם הקומנדו הסורי, הוא נפצע בכתף, חבשו אותו והוא המשיך לתפקד כרגיל, עד שהחבר'ה ירו בו בטעות.

בהמשך, עברו מעלינו מטוסים והטילו פצצות נוראיות. בין היתר, היו גם פצצות זרחן. שמעתי את יגאל מקלל ואומר: "אלה שלנו!" ההרגשה היתה נוראה. החבר'ה זעמו על כך שחיל האוויר מפציץ אותנו.  הייתי לידו. הוא ביקש שיודיעו בקשר להפסיק את המצב האבסורד והנורא הזה, אך ללא הועיל. מכשיר הקשר היה על גבו של חייל הרוג, חשוף לירי. כל מי שניסה להתקרב, חטף כדור.

הכנסתי את הפרצוף לתוך גומה בקרקע וחיכיתי לבום שיגמור אותי. הרגשתי שגופי שייך ל"אמא אדמה" ושהוא חלק ממנה. חשתי שכוח שמימי אדיר מנהל את הכל. ואז – איני יודע איך, בתור אדם חילוני – התפללתי, התחננתי להישאר בחיים. ביקשתי שיתנו לי עוד כמה שנים.

אבל הפצצות לא הפסיקו ליפול. להיפך, הן הלכו והתקרבו יותר ויותר אלי. לא יכולתי יותר לשאת את הפחד הנורא - ולכן הייתי נרדם, או מתעלף, ומתנתק מהמציאות האיומה. התכוננתי למות. כל החברים מסביב עלו באש. כל כך רציתי להצטרף אליהם, להמשיך איתם את העלייה. עצמתי את עיני וקיוויתי שהמוות יבוא. רציתי אותו.

כעבור שעה, ההרעשה פסקה. שכבתי בודד, משותק, עם בחילה נוראה מהחיים ורצון עז להיות חלק מהחבר'ה שכבר לא היו בחיים. ראיתי בחור נוסף נפגע בראשו מכדור סורי, בנסיון נואש להגיע למכשיר הקשר.

"אני כבר מת"

פתאום אני שומע את יגאל מאחוריי: "יש כאן עוד מישהו?" אמרתי לו "כן, צרפתי". האווירה היתה מוזרה - כאילו כל החיים היו מאחורינו, שעברנו את סף המוות.

שאלתי: "מה קרה לך, נפצעת?"

הוא ענה: "כן, נפצעתי, איבדתי הרבה דם".

אמרתי: "תשתה מים!"

הוא התרגז עלי: "לא, לא, אתה לא מבין!"

אמרתי: "למה? תשתה מים!"

שוב צעק: "לא, לא, אתה לא מבין! אני צריך למות, אני כבר מת!"

הוא מאוד כעס שלא היתה לנו שפה משותפת, שלא הבנתי שהוא כבר מת, ושאל אותי: "תגיד, אתה נפצעת? איך נפצעת?"

עניתי: "לא, לא נפצעתי".

הוא התעקש: "לא, לא, תבדוק, תבדוק!"

אמרתי: "לא נפצעתי".

ממרחק קצר השקיף לעברנו חייל סורי. הוא התחיל לצעוק בעברית: "ראינו אתכם עולים בלילה לגבעה. חיכינו לכם". יגאל צעק לו בחזרה: "הקריבו אתכם, הייתם פראיירים, קורבנות". הסורי צחק: "אנחנו קורבנות? אתם הייתם פיתיון. רק עכשיו יבוא כל הצבא שלכם". שתקנו. היתה איזו הסכמה באוויר ששני הצדדים הוקרבו.

יגאל שאל אותו: "מי אתה?" והסורי ענה: "אני קצין". המשיכו לפטפט קצת, החליפו כתובות. היתה תחושה של התפוגגות המתח, אווירה נינוחה יותר. אף אחד לא ידע באותם רגעים ארוכים, האם תמה המלחמה או רק נדחתה להפוגה קצרה ובכלל מי כבש את החרמון ומי נכנע. לא ידענו אם מוטל עלינו עדיין להילחם.

"בשבילי, אתה חייב להיות ישר"

יגאל ניגש למכשיר הקשר בזחילה. הסורי ירה לעברו - אך לא הצליח לפגוע בו. אחרי שדיווח בקשר על מספר "הגפרורים החיים", ניגש אלי ואמר: "אתה תישאר בחיים!"

אבל אני לא רציתי לחיות, השתוקקתי למות כמו כולם. אז הוא שוב אמר: "אתה כן תישאר בחיים! אתה תרד למטה ותמשיך להישאר בפלוגה. תלך לירושלים, תלמד כלכלה, תקים משפחה ותהיה ישר. בשבילי, אתה חייב להיות ישר!"

הוא דיבר ברצף. "אתה חייב להאמין שעכשיו אני מדבר איתך, אתה חייב להאמין! עוד הרבה שנים אתה תבוא לכאן, אתה תראה כאן רק אבנים ותזכור את השיחה הזו. כל הרעש בכותרות, סביב כיבוש החרמון, הכל יישכח וישארו כאן רק אבנים. עכשיו, אני ארוץ לחסל את הסורי - ואתה תירה לחפות עלי".

עד הרגע הזה שכבתי דומם, ולא הייתי מסוגל לתפקד. רק הקשבתי. אבל הגוף שלי היה מוטל כמו אבן. הוא צעק אלי: "צרפתי, תירה, תירה, תירה.." אבל לא יכולתי להזיז אף איבר. אחרי מאמצים אדירים הצלחתי להזיז את היד וברגע האחרון יריתי. יגאל נעלם.

הרגשתי לבד, וצעקתי בבכי: "יגאל, יגאל, יגאל.." הייתי מלא זעם על הסורי והחלטתי לחסל אותו. הסורי כבר פצוע, יצא לקראתי, ידיים באוויר. כיוונתי טוב וריססתי אותו מכל הכיוונים.

לאחר מכן, נחתי מעט, הסרתי מדורגלי המקלעון את סרטי ההסוואה שנפרמו, טענתי את הנשק במחסנית אחת, הסרתי את החגור מעלי והשארתי אותו במקום והתחלתי לזחול לכיוון שמאל. לאחר כמה עשרות מטרים של זחילה, ראיתי קצין מכוחות צה"ל שבאו כתגבורת, זוחל לעבר גבעה 16. לאחר עשרות מטרים נוספים, ראיתי חייל מסתתר מאחורי סלע וצועק: "נסיגה כללית! נסיגה כללית!"

המשכתי בנסיגתי ופגשתי עוד קצין עם מכשיר קשר על גבו ששאל אותי: "היכן גבעה 16, היכן מפקד הכוח?" עניתי לו: "אני לא יודע!" והמשכתי לסגת. ברקע, עשרות או מאות חיילי צה"ל שעטו במעלה ההר, שהיה כולו זרוע פצועים והרוגים שלנו. רק כמה צלפים סורים פצועים, מותשים וכנראה גם ללא תחמושת נותרו פה ושם.

המשכתי לרדת עד שחברתי לכוחותינו והגעתי לתאג"ד. לאחר זמן מה, עליתי שוב לפנות את החללים. עלה בגורלי לפנות את גופתו של יגאל, המ"פ שלי.