| |
ביקורת ספר: דגות מחמאות, צדות גברים, לומדות לחיות
בנות לא קוראות לעצמן נערות, והנה ב"מדריך לנערות לציד ודייג" נולדה לנו גיבורה שצריכה להיות חברה שלנו. אריאנה מלמד קראה והתלהבה
אריאנה מלמד
מטעמי נקיון אתי, צריך לומר שאהבתי את הספר הזה כשראה אור באנגלית עד כדי כך, שכיתתי רגלי להוצאת ספרים אחת והנחתי אותו שם על השולחן , בצירוף בקשה מנומקת כי יתורגם לעברית. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את העותק האנגלי, ואני מקווה כי מי שקרא אותו ולא החזיר נהנה כמוני. מכל מקום, הוצאת אחרת, "כנרת", היא שבחרה בו. טוב שיש.
לא אהבתי את השם שנבחר לו. "המדריך לנערות לציד ולדיג" נשמע, איך לומר זאת בעדינות, ארכאי ותלוש. אני לא מכירה תקופה בחייה של אשה, מגיל ארבע עשרה ועד גיל שמונים, בה היא מתייחסת לעצמה ולחברותיה כאל "נערות". זה וקרה אולי בהבלח שנייה אחד של מדידת החזייה הראשונה, אבל זה עובר. אנחנו, בפי עצמנו, "בנות" או "נשים", ותודו ש"מדריך הבנות לציד ולדייג" מתגלגל לכן על הלשון טוב יותר מן השם הקיים. לא נורא, אפשר לתקן. העותק הראשון של הספר שהגיע אלי שונה מזה שקיבלתי השבוע: לאחרון כבר הוצמדה מדבקה שמצטטת מתוך ה"ניו יורק טיימס" - "רב המכר השנון", כתוב שם, וגם –"על חיי האהבה ומערכות היחסים בגיל הרווקות". ללמדנו שנייד אנחנו נכנסות כאן לטריטוריה העשירה והבעייתית שבין ג'ודי בלום, עירית לינור ו"סקס בעיר הגדולה". מצידי, אפשר להוסיף מדבקה גם על השם.
כן, זה היה רב מכר והוא היה שנון, אבל זה לא העיקר. מליסה בנק משרטטת בשבעה סיפורים את חייה, התבגרותה, אהבותיה ותובנותיה של ג'יין רוסנאל, גיבורה מצויינת באמת. היא שווה שבת אחת או שתיים שלכן, ובסיפור "לא משנה מי את" היא שווה גם ערימה של טישוז. אבל רק שם בוכים. יתר הזמן, מליסה בנק מתמרנת בחן בין תחושות של צער והחמצה לבין ציור סיטואציות מדוייקות, מינימליסטיות ונורא נורא מצחיקות.
בסיפור הראשון אנחנו מכירים את ג'יין בגיל 14. בשלב זה בחיים, כשאנו כבר יודעות הכל ואיש אינו מקשיב לנו, הנשק היחיד של ה"נערה" הוא התבוננות, ושיגור משפטים ציניים ולא אפקטיביים לחלל העולם. רגע היא מתפרשת כמבוגרת, רגע היא נחווית כתינוקת של המשפחה, ואף אחד לא מבין את עומק הייאוש שלה מיחסיו של אחיה עם עורכת ספרותית יפה ובוגרת. עד שג'יין מוכנה לקבל את היחסים, לוותר על הקנאה וגם מתאהבת קצת בחברה, כבר יש לאח חברה חדשה. ולג'יין יש פתאום מודל לחיקוי.
בהמשך נמצא אותה כאסיסטנטית בהוצאת ספרים, כמי שמתעמתת עם הבוסית שלה, כעורכת, כאשה צעירה שמאוהבת באלכוהוליסט מבריק ומוכשר ומבוגר ממנה כמעט בשלושים שנה, ובסיפור "לא משנה מי את", בסוף ערימת הטישוז, כדמות חזקה, מפוכחת, צינית, מפתיעה בעוצמות שלה.
באנגלית, בנות "דגות מחמאות" ו"צדות גברים". לזה התכוונה המחברת, והגיבורים הסמויים של הספר הם מדריכי עשי-זאת-בעצמך מתת-הז'אנר המבטיח עשרה שלבים קלים בדרך להבנה זוגית מופלאה, או לפחות לנישואין. אני חושבת שמליסה בנק, כשהיתה בת גילה של ג''ין רוסנאל, קראה את כו-לם, אפילו את "גברים ממאדים, נשים מנוגה", ולא מעט מיופיו של הספר טמון במלחמה בזבלונים האלה, שדופקים לך את הראש אם את מוכנה להאמין להם.
אבל מהם הזבלונים אם לא השתקפות של כניעה לאידאל הרומנטי של המאה התשע עשרה, ומהם חיינו, אם לא מאבק מתמיד להבין שהבעייה לא נעוצה בנו, אף לא בגברים שלנו, כי אם באידאל עצמו.
ואם כבר הזכרתי את עירית לינור, צריך לומר שהספר של מליסה בנק באמת שנון, מפני שהיא לוכדת סיטואציות אנושיות קשות בכף ידה ומסכמת אותן בהומור דק, יובשני ומצוין, בלי לתת גז לכיוון הפואנטה. ואם כבר הזכרתי את "סקס בעיר הגדולה", זה רק כדי לנזוף מעט בהוצאת הספרים על המדבקה שלה, מפני ש"גיל הרווקות" לא ממצה את היקף העניינים שהסופרת נדרשת אליהם ואף לא את דמותה של הגיבורה. סוף סוף יש לנו, הבנות שלא קוראות לעצמן נערות, תפסנית בשדה שיפון משלנו. והייתרון האחד והנהדר שלה על פני הולדן קולפילד של סאלינג'ר, היא שג'יין רוסנאל, שתרצו להיות חברה שלה, לומדת לחיות גם אחרי גיל שבע עשרה.
● חדש ב-ynet: אפליקציית תרבות ל אייפון ול אנדרואיד
|
