צפוף אצלנו, נורא צפוף

בין הנתונים הרבים שהנפיקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בפרוס החג בלט הנתון של צפיפות האוכלוסייה. שיעורה אצלנו הוא 299 תושבים לקמ"ר. צפוף? כדי לסבר את אוזנינו הושווה מצבנו למצבן של מדינות אחרות, וכך הופתענו לגלות שאנו דחוקים כמעט כהודים. למה נבחרה הודו לשם השוואה ולא מדינות אחרות, דומות יותר לישראל בשטחן ובגודל אוכלוסייתן? אני משער שהסיבה היא דימויו המהלך אימים של "המצב ההודי". צפיפות האוכלוסייה ביפן קרובה מאוד לזו שבהודו, אבל יפן מצטיירת כמופת, והודו – כאזהרה.

בתת היבשת הענקית יש אזורים שבהם דחוקות הבריות עד מחנק, אבל מי שסייר פה ושם בהודו יודע שלא כך באזורים אחרים, שבהם יכול אדם לנדוד יום תמים מבלי לראות נפש חיה. אמנם בכלכתה מתגוררים לא פחות מ-24,000 בכל קמ"ר ובדלהי – 6,400 אך באיי אנדאמאן וניקובאר – 34, ובלאהול – 2 בלבד. על כגון זה מסופרת הבדיחה בדבר הסטטיסטיקאי שטבע בבריכה שעומקה הממוצע הוא 10 ס"מ.

ובכלל, האם הצפיפות מאיימת? האם יש זיקה בין גודלו של המרחב העומד לרשותם של עמים לבין שגשוגם? זיקה כזאת התקיימה בעידן החקלאי אבל שוב אינה תקפה. כמה מדינות צפופות ביותר הן מן העשירות בעולם, ואילו מדינות אחרות דלות למרות דלילותן. מונגוליה וקנדה דלילות מאוד, אבל האחת ענייה מרודה והאחרת עשירה להפליא. בנגלדש וסינגפור צפופות מאוד, אבל האחת ענייה להחריד והאחרת משגשגת. דומה כי בגלל ממדיה הצנועים עשויה הולנד להיות לנו לדוגמה: היא הצפופה במדינות אירופה (425 תושבים לקמ"ר), אבל מצבם של ההולנדים מעורר קנאה. לא רק שהם עשירים, אלא שגם איכות חייהם, סגולה שלא תמיד נקנית בכסף, טובה מאוד.

ועם זאת ברור שהצפיפות היא אתגר. ניהולה התקין של חברה אשר פרטיה מתחככים אלה באלה, דורש תחכום רב יותר מאשר ניהולה של חברה אנושית המתגוררת בבית עצום. לנו זה אתגר גדול במיוחד, מפני שאין דומה לישראל בקצב גידול האוכלוסייה. תוך 55 שנים הוכפל מספר תושבי המדינה פי 11 בערך. חברות אחרות הסתגלו לתמורה הזאת במהלך דורות רבים, ואילו אנחנו נאלצים לסגל את עצמנו במהירות הבזק.

מובן שהתאמת התנהגותנו לתנאים במרחב העומד לרשותנו כרוכה בתכנון פיזי, אבל היא תובעת שינוי באורחות ההתנהגות האישית. הכל ראו, או לפחות שמעו, על האופן הזהיר והכבוש של התנהגות היפני במרחב הציבורי. ההתנהגות הזאת, הנתפסת אצלנו כביטוי לשונותם האקזוטית של היפנים, נובעת גם מהצורך לצמצם כמידת האפשר את גודל החלל שבחזקת היחיד. לו היה הישראלי הסביר נוסע מדי יום ברכבות שעת השיא בואכה טוקיו, היו הרכבות מתפרקות ונוסעיהן מכלים את זעמם אלה באלה.

אך למה נרחיק את מבטנו עד לקצווי מזרח? המבקר בקהיר הצפופה ומשתמש בשירותיה של מונית, מבחין בכך ששכנניו פיתחו גינונים – שונים מאד מגינוניהם של היפנים – המסייעים להם לחיות בצפיפות ולחסוך באלימות. הם מצוידים בשתי התכונות הנדרשות לאדם המצופף: אורך רוח והומור. גם אנחנו, אם נרצה להימנע מלדרוך איש על רגלי זולתו, ניאלץ לאמץ נימוסים והליכות המנוגדים לטבענו האלים והסוער.