בראשית היה תוהו ובוהו. כך מלמדים אותנו בילדותנו. אחר-כך התרחשו אירועים שונים, שהבולטים בהם היו נוח, אברהם אבינו, דוד המלך, יהודה המכבי, לפעמים בר כוכבא (אם זה בחג המתאים), ובהמשך כמעט בקו ישר, הרצל, בן גוריון והיהודים, שבאו לארץ ריקה והקימו מדינה לתפארת מתוך שממה מוחלטת (גם מתוך בצות, מה שנכון נכון).
באזור מסוים של השפלה היו בדרך כמה ישובים, במקרה לא יהודיים - מה שכמובן לא צריך להפריע לסדר לימוד ההיסטוריה שלנו - כמו דימדים, תאתיר, איסטאס, בע'לאן, ברקושיה, דניבה, ג'יליה, מע'אליס וא-צאפי. כיוון, כך על-פי מקורותינו, שישבו בהם רק כמה עלובי נפש שלא ידעו מימינם ומשמאלם, ורק חיכו לגאולתם במחנות הפליטים בעזה, בגדה ובירדן, וכיוון, שמכל הנ"ל כמעט לא נותרו אפילו שרידי בוסתניהם, אין יפה מלספר על א-צאפי, שנותר ממנה תל ארכיאולוגי ענק, תל א-צאפי, ובלשוננו - תל צפית.
א-צאפי הוא מבהיק, על שום שעשוי הוא סלעים לבנים ובוהקים, וצפית גם הוא נאה, שעל כן הוא צופה על כל סביבותיו. משום גודלו ומשום שנוטה הוא על אפיקו של נחל האלה, הוא ואדי אלעג'ור, שאין נתיב כניסה נאה ממנו מארץ פלישתים אל שפלת יהודה, לא היו תולדותיו יכולים לחמוק מציפורניו של שר התהפוכות.
ממלכה, עיר פלשתית ודממה
תהפוכות, בלשון ארץ-ישראלית, נראות כסדר הדברים הבא: מאז תקופת הפרהיסטוריה היה זה ישוב של פראי אדם, שמצאו מים בבארות שנבעו באזור, בדיוק
במקום שהיום יש מתחת לצוקים הלבנים חורשה נאה ודקלים וצמחיית מים נהדרת. אחר כך הפך מישוב של פראי אדם לעיר על גבעה, ובה מלך ופקידים וסדרי משפט. אומנם כאלו שלפני יותר משלושת אלפי שנים, אבל מלך הוא מלך והוא גם הממלכה. הוא זה אשר קבע את סגנון חיי נתיניו - מי יעבוד בשדות, מי יתבטל בארמון, מי ישקה את הציבור במי הבארות, מי יבנה בתים ומי יצפה ממרומי החומה על הדרך הראשית בארץ ישראל, שעברה ליד העיר.
אלה שעל החומות, בכל פעם שזיהו רוכב שאמתחתו נפוחה וצקלונו מבטיח, היו מודיעים לסרדיוטין של המלך, והם היו יורדים אל הדרך, עומדים לפני נושא האמתחת ואומרים בכנענית, או ביבוסית, או בפלישתית: "עצור ופתח את הצקלונות, או דמך בראשך". משפתח ההולך את שפתח, ואלה חיטטו ונטלו מה שנטלו, היו הם חוזרים לעירם וזה הולך לדרכו דואב על ראשית צעדיה של מערכת המיסוי האנושית.
בין התהפוכות התרחש משהו מופלא. לפני כ-3,300 שנה הגיעו לכאן הפלישתים. אז כבר קראו כנראה למקום גת, וזו כידוע נכנסה לספר-הספרים בשל מעשהו של דוד בן-ישי, שמכר את שירותיו לאכיש המלך הפלישתי, שכבר אז היה, כדבריו, נשוי לאשה לא שפויה ואב לבת משוגעת.
ההצגה שעשה אז דוד כדי להיפגש במלך הפלישתי, ללא ספק ראויה לציון מיוחד, היות שמי שיהיה משיח ה' ומלך ישראל התהולל אז כמוקין שיצא מדעתו, מזיל ריר על סביבותיו ומחווה תנועות מגונות ומבישות. בסיפור הצבעוני הזה, על אף הבעייתיות המתגלה באישיותו של דוד (שלנו), מסתבר שהפטנט של "תחזיקו אותי, אני משוגע ומסוכן אז אל תתעסקו איתי", עוזר, לפחות עד חצי המלכות.
כגת, העיר הפלישתית, היא החזיקה מעמד זמן רב וסופה שיצאה מן התנ"ך אי שם בסביבת ספר עמוס, וכל גדולתה כלא היתה. מאות שנים אחרי זה הקימו כאן הצלבנים מצודה, שבנאה מלך ירושלים פולק וקראה 'המשמר הלבן', ובלשונו 'בלאנש גארד'. משנהרסה ממלכת ירושלים הצלבנית בידי המוסלמים, אי שם לפני כ-800 שנה, חרבה המצודה ותחתיה הוקם הכפר א-צאפי ובו קבר שייח מוחמד. אין אנו יודעים למי הכוונה, שכן מוחמד יש למאות, אלא שבוודאי היה זה איש רב מעשים בחייו, ועל כן הפך אחרי מותו לצדיק רב עלילות ועתיר מעשי קסם, וכרגיל וכיוצא באלו תפילה בבית עולמו סייעה לפרנסה, לבריאות ובוודאי גם לפריון.
והיום? היום יש כאן משוכות צבר, גלי אבנים, מאות מערות חצובות, עשרות בורות מים, עצי אשל, קזוארינה ואקליפטוסים, פה ושם גם בדואים ובעירם, וכאמור, דממה כמעט אלוהית.
איך מגיעים
מאחורי כפר מנחם. הכניסה בדרך עפר של יער חרובית המסתעפת מהכביש בין גפן וכפר מנחם (כביש מס' 383). עוד בסביבה: יער חרובית; מערות לוזית; פארק בריטניה; מערות בית גוברין.
טריוויה
עשרות בשנים ניסו הארכיאולוגים למצוא את מקומה של גת פלישתים. חיפשו וניסו לשייכה לכמה וכמה תילים קדומים בשפלה. אפילו ניסו לזהותה בתל א-שייח עורייני, שגיירו לתל ערני, ולפיכך גם קראו את העיר שהקימו לידו קרית-גת.
כשהתבררה הטעות, והסתבר שלא תל ערני הוא גת אלא כנראה דווקא צאפי, היה מאוחר מכדי לשכנע את ראש העיר, שחגגה כבר כמה וכמה שנים, ליטול שם אחר לעירו, למשל קרית אכיש, או הוללות דוד.
