סיזיפוס של השלום
כל הסדר שיהיה כאן באזור - גם אם ישכחו לתת את הקרדיט על עיצוב, סגנון והפקה לאיש שהתעקש הכי הרבה שזה אפשרי - יהיה הודות ליוסי ביילין
חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו", ואת "מוכרחים להיות שמח" ניסח הכתוב כציווי ממש: "ושמחת בחגך". בכלל לא פשוט לקיים מצוות שמחה כהלכתה במקומותינו בזמן הזה, אך את מצוות החג שלי, השנה, אני מקיימת במלואה, הודות לאיש אמיץ, נחוש, אופטימי, בעל תחושת שליחות ואחריות, אוהב עמו, ארצו ומולדתו.
יוסי ביילין.
יש לי הערכה גדולה לכל מי שיש בו אומץ, נחישות, אופטימיות ותחושות של אחריות ואהבה כלפי הרעיון והמטרה עליהם הוא נאבק. על אחת כמה וכמה כשכל זה מתקיים תוך התמודדות עם מציאות פסימית, קשה, מייאשת ומתישה, וספיגה של חרפות וגידופים, כינויים והשפלות מבית: "פודל", "בוגד", "פושע" ו"רוצח".
הנאמנות לרעיון, לדרך, לאמונה ולתהליך הסיזיפי ראויות בעיני להערכה רבה. במיוחד כשמדובר על דבקות ברעיון ה"שלום", התעקשות על ה"יש עם מי לדבר" וחתירה בכל דרך אפשרית (ובלתי אפשרית) לקראת מימוש הרעיון ושינוי המציאות.
נכון, "יוזמת ז'נווה" היא אכן אותו חזון של "יוזמת אוסלו". ובניגוד למסננים זאת מבין שפתיהם בזלזול או בטינה כבושה, טוב לומר זאת במאור פנים. לא מתוך התנצלות ולא מתוך תבוסה. ונכון, כמו שהיו מי שהחריבו עלינו את החזון ההוא, יהיו מי שלא יאפשרו את מימוש החזון הנוכחי. אלא שהם, בניגוד ליוסי ביילין, יהיו אנשים שפחד, שנאה, חרון, זעם, כוחנות וייאוש בלבם. יקראו להם חמאס, ג'יהאד, יאסר ערפאת, מועצת יש"ע, אהוד ברק, פרופ' אלדד ואריאל שרון.
אבל, אף-על-פי-כן ולמרות הכל, יוזמת-ז'נווה-אוסלו-מפת-הדרכים-מזרח-תיכון-חדש סופה להתקיים. לא עכשיו, לא בעתיד הקרוב, אבל בסוף הדרך. יכול מאוד להיות שכשזה כבר יקרה, ישכחו לתת את הקרדיט על עיצוב, סגנון והפקה לאיש שהתעקש הכי הרבה שאפשר היה, אבל כל הסדר שיתקיים פה באזור, יהיה "הסכם-יוזמת-יוסי ביילין". הוא ולא שרף. הוא ולא שמעון פרס של הפודל.
ועל אף שאני יודעת, ככל אחד אחר, שכאז כן גם עתה חברו אליו עוד אנשים טובים, זכורים לי גם הימים שבין הזמנים האלה של אור זרקורים, טקסי חתימה ומשק כנפי ההיסטוריה.
זכורים לי הימים שאל מול קריאות "פושעי אוסלו" לא עמדו לצדו שותפיו.
זכורים לי הימים של התנערות מפלגת האם ממנו.
זכורים לי כל הימים האפורים של היעלמותו מהשיח התקשורתי ("יוסי ביילין פאסה").
ועל כך שמחת החג שלי, על כך שיש לנו יוסי ביילין להישען עליו. שאינו מתייאש, שאינו מתקפל, שאינו מפחד שאינו חדל. שיודע שהאמת סופה שתנצח, שתהליכים כאלה גדולים מכל הצלחה פוליטית זמנית ושאין אפשרות אחרת, אלא ללכת בדרך בה הוא הולך.
ומתוך עוצמת השמחה, ההתרגשות, ההערכה והכרת התודה על היוזמה הנוכחית, אני מבקשת לרמוז שאם נוצר קושי למלא את המטוס היוצא לז'נווה לקראת טקס החתימה, אשמח להצטרף. או כמו שנהוג לנסח את זה היום, "קח אותי, יוסי".
חג שמח.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
