שומעים שחור באוזניים

בסדר; אז החודש, כך פורסם, נרשמה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה, בשבוע מסוים, היו כל עשרת האלבומים הנמכרים ביותר במצעד הבילבורד האמריקאי מוזיקה שחורה. כל העשיריה. אבל אם תיסלח לי הנטייה להשתין על המצעד בעודו פוסע בשדרה, הייתי רוצה לומר כאן משהו: המוזיקה השחורה גוססת. המוזיקה השחורה תקועה במיטת חוליה, מחוברת למכשירים יקרים, משחקת בתכשיטיה המכוערים והנוצצים ומנסה לעשות פרצוף של עסקים-כרגיל בשעה שפצעי לחץ נוספים מופיעים על גופה מרוב שהייה בתנוחה אחת.

אם יצא לכם להקשיב לאחרונה להיפ-הופ אמריקאי, אולי הבחנתם כי ראשו השחרחר תחוב עמוק בתוך עכוזו, וכי מעריציו העיוורים תקועים, ככל הנראה, בתוך אותו עכוז עצמו. שמח בעכוז. רועש ודינאמי שם בפנים. אין טענות, באמת שלא. רק מה, כל זה מתרחש בתוך עכוז, מקום חשוך ומסריח במידות זהות.

אני מדבר, למשל, על תוכניתו של מומי לוי ב-88 אף.אם, מדי שישי בלילה. לוי, מחיילי המוזיקה השחורה הנאמנים, הוותיקים והמעודכנים בישראל, ממשיך לעשות את מלאכת הקודש הזו מתוך התלהבות מדבקת של טירון. הכל מלהיב אותו. הכל נפלא בעיניו. נדמה רק כי מרוב דחיפותו להישאר מעודכן ובחזית, לוי אינו עוצר לשניה כדי להקשיב למוזיקה עצמה ולראות עד להיכן הידרדרו הדברים. את תוכניתו האחרונה פתח לוי, בהתלהבות עצומה, עם הסינגל החדש של מיסי אליוט, "להיט ענק תוך יומיים" כדבריו. הקשבתי, ואני נאלץ לבשר לכם כי השיר החדש של מיסי אליוט הוא בכלל לא שיר. מדובר בערימת אפקטים, צירצורים, צילצולים והידהוד קלוש שבקלושים של משהו שנגנב ללא בושה מלוריין היל ואז נשחט למוות. בואו, בהתאם לנושא ומכיוון שכבר דיברנו על עכוזים, נוותר על התיחכום: חרא סינגל. אבל ממש.

עוד זה מסיים, ולוי משתלהב על שיר חדש בהפקת אמינם, שבו משתפים פעולה טופאק שאקור וביגי סמולס, שניים מהמתים החיים ביותר של ההיפ-הופ, באיזה קישקוש מחווה מספר אלפיים לחייו המצומצמים ממילא של טופאק. לא יודע מה איתכם, אבל באופן אישי אני מתקשה להאזין לשני מתים לא אסירי תודה, שחבריהם הלהוטים מדי מסרבים להניח להם לנוח בשלום על משכבם היוקרתי ושבים מדי בוקר כדי לחלוב אותם עוד ועוד לדלי המזומנים. גם הסינגל החדש הוא לא יותר משוד קברים – אוסף הקלטות ישנות, דחויות, לא טובות מספיק, שנשלפו מאלוהים-יודע-איפה והורכבו על איזה לופ קצבי ליצירת מונטאז' קלישאי, עייף ומשומש מאין כמותו.

משם עבר לוי להשמעת הלהיט המסתמן הבא של נלי – טחון, מוכר וחסר גרוב כל כך, עד שלא יכולתי עוד, סגרתי רדיו ודחפתי לסי.די בדחיפות את הדיסק האחרון של הרייבונטס; ההקלה היתה מיידית. אם כבר ערימות צירצורים, לפחות שיהיו רוקנ'רול, שיהיו אנרגיה, שיהיו כישרון, שיהיו התפרצות דליקה.

מתי בפעם האחרונה

התחושה כי ההיפ-הופ יצא מביתו, הגיף את הדלת והוא שוהה בחופשה ללא תשלום באיזה אי טרופי משומש, מחופף וממוסטל מתחזקת כאשר אתם מאזינים לאלבומם הטרי של הנפטונז, מי שאמורים להיות שני האנשים המסמנים בגופם, בכל זמן נתון, את החזית הטכנולוגית והיצירתית הבאה. האלבום, “Clones”, אורג בגסות מאניירות היפ-הופ עכשוויות, חפות ממקוריות, לצד שלל האורחים הצפוי, כולל גיחה מיותרת לצידם השני של הנפטונז – זה שבו הם מתעסקים, לכאורה, בסצינת האלטרנטיב.

את הדיסק המדובלל הזה – שנע לכל הכיוונים ולא משמיע צליל מקורי בודד – אתם מסיימים עם כאב בטן. גם הנפטונז בחופשה. זה לא הפריע ל"Clones” להוביל את מצעד האלבומים האמריקאי, וזה ודאי לא יפריע למומי לוי להתעלף מהם, אבל נסו להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה נפלתם מול משהו מגיזרת ההיפ-הופ ותיאלצו לחזור בזמן אחורה אחורה עד ל - אנא אערף? – "מיס ג'קסון" של אאוטקסט (שבימים אלה יוצא להם תקליט כפול חדש)? אולי.

אז כן, אחת לחודשיים תופיע ההברקונת העונתית – שיר סביר המבוסס על סימפול דביק, נניח "קרייזי אין לאב" של ביונסה או הקישקוש של "בלאק אייד פיז". לא דוגמה. וכן, אמינם עדיין שם. ואמינם הוא אמינם הוא עוד-מאותו-דבר, להלן אפשר לסמוך עליו כי מדי אלבום יספק שני סינגלים שייצמדו אליך כקרציות ויתפסו אותך באוזניים למשך שלושה חודשים. לא רע. אבל מסביב ייהום הסער בעולם המוזיקלי המצומצם כגודל עכוזה של ליל קים, ובו שולטת החונטה הוותיקה שקודקודיה הם פי דידי וג'יי זי.

מישהו רוצה תוספת מפי דידי, ג'יי זי וכל הכפופים (והכפופות) להם? לא חשבתי.