גיבורי התרבות שלי
גיבור תרבות ישראלי הוא לא מי שמכר הכי הרבה והכי מהר, אלא דווקא מי שהשפיע ויצר לאורך תקופה, לאט וביסודיות, ושלמרות הכל הקדים את זמנו ולא נכנע לו. אריאנה מלמד בטור חדש של התרשמויות אישיות מאנשי תרבות ישראלים, ולפתיחה - עולמו של עמוס קינן, עולם של שמש ודשא וציפורים ומעט בני אדם
הם לא מכרו מאות אלפי עותקים של ספרים מתוקשרים מאוד ובמשקל נוצה. הם לא מופיעים דרך קבע בטורי רכילות, שמותיהם לא מצויים במאגרי מחשב של מועדונים נחשבים, והם בשום אופן לא "כוכבים". אבל הם גיבורי התרבות שלי.

 

מיהו "גיבור תרבות ישראלי", אם מתנתקים מאמות מידה של פופולריות ובולטות תקשורתית? בעיני זה אחד, או אחת, שהטביעו חותם משמעותי על עשייה תרבותית
בארץ לאורך זמן, לעתים קרובות החותם לא ברור מאליו. גיבורי התרבות שלי לא עומדים בראש חוצות וצועקים "עשיתי, עשיתי". הם פשוט ממשיכים לעשות. בעיקשות, לעתים קרובות נגד כמה וכמה סיכויים, לעתים קרובות עוד יותר נגד הזרם. השבוע תתחיל כאן סדרת כתבות ובה התרשמויות לגמרי אישיות ממהלכיהם של כמה גיבורי-תרבות ישראלים בתחומים שונים של העשייה הרוחנית, וגם שיחות קצרות עם האנשים האלה.

 

יהיו כאן שפה וספרות, כי הן קרובות לליבי. מוזיקה ישראלית – כי היא דבק חברתי מלכד. הומור, כי בלעדיו חיינו כאן קשים מנשוא. קצת קולנוע, כי באמת אין הרבה. מעט אמנות גרפית, כזו שהשאירה בנו חותם. ויהיו גם תחומי עשייה אחרים, כאלה שנושקים לתפיסת הציבוריות הישראלית ולנסיונות לפתח כאן קהילות מסוג חדש לגמרי.

 

לפעמים, השפה העברית כה מובנת מאליה עד כי אנחנו שוכחים שצמיחתה והתפתחותה הם ההישג התרבותי המשמעותי ביותר של הארץ הזאת. וגם הוא, כמו כל דבר אחר כאן, לא נטול מאבקים. מאחר שביקשתי להגביל את עצמי לגיבורי תרבות חיים, כאלה שגם אפשר לשוחח איתם מעט על מעשיהם אז והיום, לא נדבר כאן על מפעלו הענק של אליעזר בן-יהודה, או על מאבקי השפה העברית במישור הציבורי, אלא נתחיל בנקודה היסטורית אחת בראשית ימי המדינה, בעיתון "הארץ", בטור הסאטירי הראשון של ישראל החופשית, פרי עטו של צעיר זועם ששמו עמוס קינן.

 

עברית ללא קישוטים

 

לטור הזה קראו "עוזי ושות", והוא התחיל להתפרסם בשנת 1949. מהפכות תרבותיות מגיעות לעתים קרובות ממקומות בלתי צפויים: אפשר היה להניח שאבירי הספרות העברית יובילו מהלך לאיחוי הקרע בין השפה הכתובה ל"מדוברת", כלומר – לזו שחייה מחוץ למשניות, למילונים, לספרות השו"ת. אבל זה לא קרה. מה שקרה הוא טור צנוע שחולל מפנה באופן בו ישראלים כותבים בשפת אימם. לא פחות מזה. אם תצליחו לשים יד על עותק של הספר שבו כונסו הטורים, ייתכן מאד כי הסאטירה שבהם לא תהייה מובנת – אבל השפה חיה, בועטת, עכשווית, עברית לגמרי – תענוגית לגמרי, עד היום.

 

קינן מודע לכך לגמרי, וגם יודע שהקדים את זמנו – מאפיין נחוץ למדי להפיכתו של אדם לגיבור תרבות (לפחות בעיני) "יש הדים שלי בלשון של אורלי קסטל בלום ושל אתגר קרת, אבל צריך לזכור שאני כתבתי נגד כל המגמה של דור הפלמ"ח, והייתי הראשון שמאס בעברית שמתהדרת בעצמה, בשפה קישוטית", הוא אומר: עד היום, הפרוזה שלו חסכנית, גבישית וממוקדת מאוד.

 

אם מתבוננים מבחוץ, הרי שהשנה האחרונה היתה טובה לעמוס קינן. ספר חדש ויפהפה ("הבריחה אל הכלא", זמורה ביתן), ופתיחה של תערוכה חדשה מציוריו ומן הפסלים שלו. כבר שנים הרבה שאני מאוהבת ביצירה הגרפית והתלת מימדית שלו לא פחות מכפי שאני מעריכה את המפעל המילולי. הלכתי לפתיחה של התערוכה בתיאטרון גבעתיים, ומאוד קיוויתי שבהמולת החוגגים לא יראו אותי מלטפת את החיות הכחולות, יצירי הדמיון של קינן.

 

הן כל כך הפוכות ממילותיו עד שקשה להאמין שאדם אחד אחראי להולדתן של אלה ושל אלה. הן רכות ועתירות קימורים, מסתוריות ומנחמות כאחת, כאלה שילד יתאהב בהן בקלות: החיות המפוסלות, כמובן. המלים הן כבר עניין אחר לגמרי.

 

על הקירות בתערוכה אפשר היה לראות חזון של מקום אחר. לקינן יש קו ייחודי שמזהה אותו בקלות מיוצרים גרפיים אחרים: זהו קו שיוצר הרמוניה מיידית ומתבקשת כאילו מאליה בין אדם לבין נוף, בין גמל לבין פיסת ים ודקל וגבעה משתפלת. אני חושבת שהוא מצייר את קוי המתאר של החלום הישראלי על אודות מקום טוב יותר, ועדיין מוכן להאמין שהמקום הזה ממש כאן, מעבר לפינה. במלים, כבר לא.

 

הייאוש כבר לא נוח

 

"אני כותב עכשיו ספר על תולדות הייאוש", הוא מספר, "והפעם הייאוש אינו נוגע במדינת ישראל אלא בהיסטוריה האנושית. הרי ספרים על ישראל כבר כתבתי – את 'אל ארצך אל מולדתך', ואת 'שושנת יריחו', וארץ ישראל לא מייאשת כלל. זו המדינה שמייאשת".

 

נדמה לי שהייאוש שלו ארוך משל רובנו. לא רק בגלל הגיל. קינן חצה את קו 75 השנים כשהוא מלא תוכניות ליצירה עתידית, אבל בייאוש פוליטי יכול היה להיתקל עוד בנעוריו: בתחושת הצדק של המעטים, כשהיה איש לח"י. בדחיפות לעשות מעשה גדול ואולי הרה גורל, כשפעל בשירות המחתרת והיה מעורב במבצעי חבלה. כשפרש לחיים אזרחיים והחל לכתוב את הטור הסאטירי הראשון בעיתונות העברית ונלחם עם אבירי הלשון הטהרנית של דור הפלמ"ח. ואחר כך, עשורים אחר כך, כשהתייצב במילותיו ואמונותיו בצד שמאל של המפה הפוליטית, ובניגוד לסופרים אחרים, גרר את אמונותיו אל תוך הפרוזה ולא הסתפק בכתיבת מאמרים קשים מזה וספרים מנחמים מזה.

 

את "הדרך לעין חרוד", הרומן האפוקליפטי החשוב ביותר בספרות העברית, אפשר לראות קורם עור וגידים בכל פעם שמתחולל עוד מאבק בין כוחותינו לכוחות המתנחלים על פיסטין שכוח אל. את "צבעונים אחינו", אפשר לראות פה ושם בידיעות קטנות בעיתונות על עסקאות הנשק המפוקפקות של המדינה: וקינן, אני חושבת, חייב לפעמים לברוח אל מקומות שאין בהם מלים כדי לשמור על שפיותו.

 

"כשאני מצייר, כשאני מפסל, אני אומר לעצמי, אולי בנאיביות, שהעולם צריך להיראות בדיוק כך. זה עולם של אדם שאוהב שמש ודשא ועצים ופרחים וציפורים ונחשים ויש בו מעט בני אדם, ולחיות שלו יש בעיני עוצמה עמוקה. לא הייתי יכול לשרוד רק בעולם של מלים שנראה כמו עולמנו. וחוץ מזה – חשוב לא פחות להישרדות – אני עדיין גנן נלהב, ומגדל על הגג שלי עצי פרי, ועוד מעט יהיו תפוחי זהב ואשכוליות, לימונים ולימקוואטים וקומקוואטים ובדיוק עכשיו נגמרו הענבים".

 

מעט מן הרוגע שמשרים תפוחי הזהב והתבלינים הצומחים על הגג שלו – "אני מחלק אותם בין הסלטים שלי לבין שלוש השכנות הסימפטיות שבבנין" – מוביל אותו, כך נדמה, להתבוננות מעט סטואית, לעגנית ומרוחקת בארועי הזמן האחרון. קינן נמנה עם העותרים שביקשו לקיים חקירה פלילית סביב ארועי סיכולו הממוקד של סאלח שחאדה, והלא-ממוקד של 14 האזרחים שנהרגו בפעולה. הוא לא משתאה מן התגובות. "ממילא אני מנוע מלהתגורר בספרי הלימוד שלימור לבנת מאשרת", הוא אומר, "והארועים האחרונים רק מעידים על כך שאין עוד פינה טובה אחת בפוליטיקה הישראלית, בין אם זו הממשלה או הגופים התרבותיים הגדולים שלה", הוא אומר. אפילו מעברו של קו הטלפון אפשר לחוש במשיכת כתפיים.

 

- אז מה יהיה כאן בעוד חודש, בעוד שנה?

 

"זה לא יכול להיות טוב, רק יותר רע. יותר אנשים יהגרו מכאן לארצות הים כי החיים יהיו בלתי נסבלים. לא רק בגלל הסכסוך המתמשך שלנו עם הפלסטינים אלא בגלל כל המשברים שאנחנו לא מצליחים ואולי לא רוצים כלל לפתור. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קבעה שיותר משמונים אחוז מן הישראלים מאושרים? כן, שמעתי על זה, אבל אני לא יכול לדווח על אנשים מרוצים בסביבה הקרובה שלי, בעיתון שאני קורא, ביום יום. והחברים שלי – כל החברים הטובים מתקופת הלח"י, מה לעשות, כבר מתים".

 

- ומנין מגייסים אופטימיות?

 

"אני יכול להיתקף באופטימיות כשאני נוסע מכאן לפרק זמן. כאן כבר אין לי שום סיבה. אנחנו מדינה מרושעת, ואני מתחיל לחשוש שאנחנו גם עם מרושע, ואנשים טובים – נער יספרם".

 

- מה זה עם מרושע?

 

"עם שרשעותו ניכרת ביחסים שלו עם הזולת. אנחנו מרושעים כלפי הפלסטינים, והם מחזירים לנו ברשעות משהם, אבל אנחנו עדיין מתעקשים על הכיבוש. בן גוריון, יום אחרי מלחמת ששת הימים, אמר שצריך להחזיר להם הכל ולנתץ את חומות ירושלים, אבל לא שמעו לו. מאז לא שמעו לאיש שדיבר כך, ואין כל סיכוי שישמעו גם לי – אבל אין לי דרך לא לומר, לא לדבר".

 

- ועם כל זה, איכשהו אתה מצליח לא להישמע מיואש לגמרי בעצמך. אתה איש מאושר?

 

"אני לא יודע מה זה, אבל אני מבטיח לך שאני ממש לא אומלל. מי שעושה, מי שיוצר, לא יכול להיות אומלל".

 

גם מחר הוא יקום בארבע ושלושים בבוקר, יעשה סיור במטבחו, יירד למטה לקחת את העיתון, ימצא סיבה להתרגז –"כאלה יש כל בוקר" – ואולי יילך אל הסטודיו שלו בתחנה המרכזית החדשה, שם יצייר מעט. מלאכת הפיסול בעייתית, כי מדגם הקלקר של הפסל ועד לחיות הברונזה המרהיבות שלו צריכים להתרחש תהליכים שממון רב בצידם, וגם אם אינו יכול לאפשר לעצמו לפסל כאוות נפשו – הוא נחרד מן הרעיון שהמדינה הזאת תסייע במימון של יצירתו, או יצירותיהם של אחרים. "מי שחי מטוב ליבה של המדינה יהיה משועבד לה, ואני לא מכיר יצירה אמיתית שנעשית בלי חירות של מחשבה", הוא אומר. אחר כך, אני רוצה לקוות, מתישהו במהלך יומו יתעכב ליד פסל אחד שלו וילטף אותו וישאב ממנו מעט אופטימיות. כשהמציאות לא מסייעת, לפעמים צריך חיה קטנה ויפה מברונזה.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה גיבורי התרבות שלי
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גיבורי תרבות
    צילום: מאיר פרטוש
    קינן. אין לי דרך לא לדבר
    צילום: מאיר פרטוש
    7 לילות
    ynet ספיישל