יתכן שבאווירה הפוליטית המתוחה של ארצנו הקטנטונת יש דבר מה לא נאות במונח "אולמות מפוצצים", אבל זה בהחלט התאור המדויק ביותר שניתן להצמיד לכנס "אייקון 2003" שהסתיים ביום חמישי, ושהיה הגדול והמוצלח מכל אלו שקדמו לו. אז נכון שהיו במהלך חג הסוכות ארועים גדולים ממנו, אבל אני משוכנעת למדי שבאף אחד מהם לא נראו אנשים נלהבים ומאושרים יותר.
את רוב הצלחתו של כנס המדע הבדיוני והפנטזיה הנערך זו השנה השביעית, ניתן לרשום לזכותו של אורח הכבוד, הסופר אורסון סקוט קארד,
שהגיע לכאן לשלושה ימים קצרצרים בלבד, אך הצליח למלא את האולמות הנזכרים לעיל בקלילות מעוררת קנאה. יש לחובבי המד"ב והפנטזיה בארץ ניסיון רע עם אורחים מחו"ל. כבר בכנס הראשון שאורגן - שאותו ליוויתי במצלמת וידאו קטנה ורועדת מתוך רצון מקצועי להפיק סרט תעודי על תופעת המד"ב בארץ ורצון אנוכי לזכות בתג "עיתונאי" - היו תוכניות להזמין אורח מחו"ל שיוכל לקבץ תחתיו את הפזורה החובבת.
התכנון הזה נפל וכמוהו גם ניסיונות שנעשו בשנים הבאות, כשבראשם התכנון השאפתני שנעשה עבור הכנס של שנת 2000, שאמור היה לכלול שמות בולטים
בז'אנר כמו לארי ניבן ועוד. פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה שם לאל את התקוות שנתלו ב"ארמגדון. קון", כשהסופרים כולם קיפלו את זנבם והעדיפו להגיע לכנסים שנערכו בנקודות להוטות פחות על פני הגלובוס. ביקורו של קארד השנה איפשר לחובבי הז'אנר להעמיד טור-דה-פורס של ממש, ולרגש את המורמוני הנאמן עד דמעות כמעט. אז נכון שהוא גם זכה לבקר בכינרת ועמד דומם מול הכותל, אבל מה שעשה לו את זה ללא ספק היה הדבר שמושך את אוהבי המד"ב והפנטסיה לכנסים שנה אחר שנה – ההזדמנות לחזות במאות אנשים, בורקי עינים ולהוטים, שכולם, החל במעריצי מסע בין כוכבים וכלה בשחקני התפקידים, מאוד אוהבים ספרים.
עובר כל גבול
הם קוראים אותם, מנסים ולעיתים מצליחים גם לכתוב אותם, והם עמדו איתם בשקט ובסדר מופתי, בטור מתפתל ומתמשך, כדי לקבל אחת משש מאות או יותר החתימות שהעניק קארד (שלא היה מוכן לנוע ממקומו עד שיעניק חתימה לכול דורש). בכנסים הרגילים, אמר קארד, יש לסופרים חדר קטן ומבודד בקצה המתחם, ממנו יש להם תצפית טובה למדי על הפתיל האנושי שעומד, כנוע כשה, כדי לקבל חתימה משחקן שמבלה את זמנו עם איפור של קלינגון על פניו. ואילו בארץ הקודש, יש יותר יצירה מקורית בתחום ודורשים לאותה יצירה מאשר בברזיל.
על הנאום המתוכנן שלו, זה שבו הוא מפציר באנשים לכתוב יותר מד"ב ופנטזיה, קארד ויתר כמעט לחלוטין, זאת נוכח ארוע הענקת פרס גפן, אחת ממפעליה החשובים של הקהילה, שמעניק מידי שנה פרסים לספרי המד"ב והפנטזיה שראו אור במהלך השנה החולפת. הוא ויתר עליו כי מתברר שלא היה בו צורך.
נוסף על הזוכים בקטגוריות המדע הבדיוני והפנטזיה ("סולאריס" של סטניסלאב לם ו"אלים אמריקאים" של ניל גיימן, בהתאמה), זכו השנה גם סיפור מקורי קצר מאת גיא חסון ("אני TM", שיפורסם ביום שלישי הקרוב ב-ynet במסגרת "סיפור השבוע") ואוסף סיפוריה של ורד טוכטרמן, "לפעמים זה אחרת",
שהתמודד בכבוד מול יצירות כמו "הדרך לגן עדן" של גייל הראבן, בקטגוריה החדשה שנוספה השנה לפרס - ספר המקור הטוב ביותר.
כשנסתיים הכנס, ומאות החובבים החלו עושים את דרכם לבתיהם ועשרות הרבות של המתנדבים שאירגנו אותו מעדו, טרוטי עיניים ומורעבי שינה, למיטותיהם, עשה קארד את דרכו לשדה התעופה. הוא כמעט החמיץ את הטיסה בשל הבדיקות הביטחוניות עד שאחד ממלוויו המסורים לחש לאחראי מי הוא. "אורסון סקוט קארד? זה שכתב את 'המשחק של אנדר'? אני מת על הספר הזה! זה בסדר. תנו לו לעבור." וזו הסיבה שבגללה אני אוהבת ספרים ואת האנשים שאוהבים אותם. כי הם יישרו עבורינו עקוב למישור, יתנו לנו לעבור ויניעו אותנו קדימה. או במילותיה של וירג'יניה וולף, "כשיבוא יומם ויעמדו מול שופט כל הארץ, ייאמר: להם אין צורך בשכר. הם אהבו ספרים."
