אני™ / גיא חסון - המשך

* * *

ביום המחרת, כשהייתי בעבודה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. לא יכולתי להפסיק לעבור על כל מה שראיתי, להיזכר, לראות את זה באור אחר. חיברתי רשימות אינסופיות של כל המקומות בעברי שאוכל לתור. אוכל לשמוע שיחות שניהלתי בילדותי. לעבור על ימי ההולדת שלי. להציץ, שוב, בנערות שהייתי מאוהב בהן מרחוק בתיכון. אוכל לשמוע את אבא שלי מספר לי סיפורי לילה-טוב. אוכל לראות את אמא שלי מחבקת אותי.

יצאתי מהעבודה מהר ככל שיכולתי, עברתי חמש עבירות תנועה בדרך הביתה, יצאתי כמעט בריצה מהמכונית - ועצרתי. עצרתי בשניה שעמדתי מול דלת הכניסה, המפתח שלי במנעול.

הדלת לא הייתה נעולה.

גנב? מאיה?

מסיבה כלשהי, האפשרות השניה הדאיגה אותי יותר.

פתחתי את הדלת. הסלון היה ריק. המטבח, בקו ראייה ישר, היה ריק.

"מאיה?!" קראתי.

"כאן!" הקול שלה.

נכנסתי למסדרון. לא בשירותים. רק עוד שני חדרים - חדר השינה וחדר העבודה שלי. שוב, האפשרות השניה היא שהטרידה אותי.

הדלת לחדר השינה היתה פתוחה, אבל מתחת לדלת חדר העבודה הסגורה יכולתי לראות שביב של אור. גופי החל להזרים אדרנלין.

פתחתי את הדלת באיטיות, "מותק?"

ושם היא הייתה, ליד המחשב, תמונה של פניי קפואה על המסך.

היא ישבה על הכיסא, מחבקת את רגליה, סיגריה תלויה בין שתיים מאצבעותיה הארוכות. היא החזירה לי מבט. "אתה חייב לראות את זה", היא אמרה. ניסיתי לשכך את כעסי. איזו זכות יש לה ל - ! "זה מדהים!"

התקרבתי עוד צעד.

"תסתכל מה מצאתי לפני כמה דקות", היא פנתה שוב אל המסך, "רגע, חכה, אני אשמור את זה קודם". ידיה הבזיקו על המקלדת, וגירסה שלי שאני לא מכיר נעלמה מעל המסך ולמקום כלשהו על ההארד-דיסק שלי. זיעה החלה לבצבץ על מצחי. "הקלדתי מספרים אקראית, סתם כדי לראות מה יקרה. תסתכל על זה", והיא הקלידה: 'מאיה_גאונת_הדור' ולחצה ENTER. פניי הופיעו על המסך, לא מגולחים, אפורי שיער. פניו היו אדומים לגמרי והוא התנשף.

"בוא נראה את זה מנקודת המבט שלו", היא נגעה במקש, והמראה השתנה. אישה מילאה את המסך, אישה עירומה שמעולם לא ראיתי. גופה התקרב והתרחק: נישקתי אותה.

מאיה הביטה בי וחייכה, "עכשיו, מי זאת, לעזאזל? למה לא סיפרת לי?" היא צחקה, והקישה על עוד כמה מקשים. "עכשיו, תראה, זה לא אתה בכלל. אם תחזור אחורה, תגלה שהגירסה הזאת שלך גדלה בלונדון. כן, לונדון. אתה מדבר אנגלית, במבטא קוקני והכל. עכשיו בוא ננסה משהו אחר", היא פנתה שוב אל המקלדת והקלידה 'מה_לגבי_זה'.

פניי הופיעו פתאום על המסך, לפתע, צורחים. מאיה ואני קפצנו כשהצרחה הפכה מקפיאת דם. מאיה לחצה F1 והתמונה קפאה. הוא היה בגילי. והוא היה מבועת.

"הממ", היא אמרה. "בוא נחזור דקה אחורה".

כמה הקשות מקלדת מאוחר יותר, ראינו את זה מנקודת הראות שלו. הוא היה על גשר. קיבתי צללה. זרם דליל של מכוניות נעות הלוך ושוב. אדם אחר התקרב אליו. גבר במעיל גשם ארוך ושחור.

"תתרחק, תתרחק", מצאתי את עצמי לוחש לאני שבמחשב.

"סלח לי", אמר האיש.

"כן", שמעתי את קולי.

"מאיה - " אמרתי. היא הרימה אצבע להשתיק אותי, עיניה דבוקות למסך.

"יש לך שעון?" שאל האיש.

"בטח, עכשיו - " והאני על המסך הביט בשעון שלו. השעון מילא את המסך, אבל אפשר היה לראות את הרקע - החלק עם הנעליים והמדרכה - הופך כהה יותר בדרך מטושטשת. הכהות הייתה בגונו של מעיל הגשם.

"בסדר", נימת קולו של האיש הפכה תוקפנית. שינוי מהיר בזווית, וראינו אקדח.

"תכבי את זה", אמרתי למאיה.

"שששש", היא אמרה כשהאני על המסך אמר משהו שלא יכולתי לשמוע. "בוא נראה".

"שאול מוסר ד"ש", אמר האיש, כששתי זרועותיו הגדולות דחפו אותנו. הזווית השתנתה שוב, ועל המסך היו רק שמיים. הוא ניסה לדחוף אותי מהגשר!

"תפסיק!" בקע קולי מהרמקולים, ממש כשעמדתי להגיד את אותו הדבר. ואז נשמעה צריחה, והמים זינקו לעבר אני האחר.

"בסדר", היא לחצה על F1, "כבר ראינו את החלק הזה. עכשיו, משהו אחר". והיא הקלידה: 'משהו_אחר'.

"מאיה - "

שוב הפנים שלי. צעירים, הפעם, ילד. כפי שנראיתי כשהייתי בן שש. מוטרדים, מבוהלים. מאיה לחצה על מקש, וראינו את מה שהוא ראה: אמא שלי, ידה פתוחה, חובטת בה במסך. קולה של סטירה. ה'מצלמה' נופלת בכוח לרצפה. קול הבכי שלי. "מגיע לך!" קולה של אמי. "מגיע לך על תרגילים כאלה!"

"זה לא קרה", לחשתי. היא מעולם לא היכתה אותי. אף פעם.

"זה אתה אחר", אומרת מאיה. "אתה רוצה לחזור כמה דקות אחורה, לראות מה הביא לזה?"

"לא".

"בחייך, זה יהיה - "

"לא".

"בסדר", היא משכה בכתפיה. "בוא ננסה משהו אחר".

"בואי לא".

"ברצינות", אמרה, כשאצבעותיה מרפרפות על המקלדת, מקלידות: 'בואי_לא'. "כל החיים הפוטנציאליים שלך כאן. כולם! החיים שלך אילו היית גדל בכל ארץ, בכל זמן, עם כל היסטוריה אפשרית. המאה הארבע עשרה, המאה החמישית לפני הספירה, העתיד, העתיד! היינו יכולים לראות מה היה קורה לך אילו היו מגדלים אותך קופים, או פילים, או אולי חייזרים". היא לחצה על ENTER. "ישבתי כאן שלוש שעות בתקווה לראות חייזרים. אבל... עדיין לא היה לי מזל".

הפנים שלי, מעט מבוגרים יותר, שמנמנים בהרבה, עיניים עצומות - ישנים - הופיעו על המסך.

"משעמם", אמרה מאיה ומיד הפעילה את התפריט, מוחקת את האדם ההוא, את ההיסטוריה הלא ידועה שלו, את חייו הלא ידועים, את החלום שחלם. "מה לגבי זה?" והקלידה: 'משעמם'. תפסתי את ידה כשהורידה אותה ללחוץ על ENTER.

"בואי לא", אמרתי. "בואי נעשה משהו אחר".

"בחייך, אני רוצה לראות את זה".

"בואי נעשה משהו אחר".

ואני חושב שהיא סוף סוף שמעה את הנימה הרצינית שבקולי. "מה, זה מפריע לך?" והיא הביטה בי, עיניה מצטלבות בשלי, משועשעות.

היה עלי להלחם בדחף להסיט את מבטי, נבוך, אשם...

היא השפילה מבטה, מחייכת. "בטח", אמרה. "אני מבינה. ייקח לך זמן להתרגל לזה". היא הסתובבה, יצאה מהתוכנית וקמה. היא נגעה

בזרועותיי. "בוא נעשה משהו אחר".

* * *

באותו לילה היא נשארה לישון, כפי שעשתה ברוב ימות השבוע.

חולם למחצה, הושטתי את ידי אל מאיה, רוצה לחבק אותה. היא לא הייתה שם. שירותים, בוודאי. התהפכתי, ונשאבתי בחזרה אל החלום.

רק שמחשבה מעולם המציאות עדיין נותרה: מאיה לא כאן. מה היא עושה? האם היא חוזרת? מה היא עושה?

ובפרץ אדרנלין התיישבתי במיטתי והבטתי סביבי. עדיין לא כאן. הבטתי בדלת.

אור לבן, קלוש.

קמתי לאט.

האור בקע מחדר העבודה. הדלת אליו פתוחה רק כחוט השערה. יכולתי לשמוע דיבורים מבפנים. הבטתי בשעון: 4:25 בלילה. היא אף פעם לא ערה בשעה כזאת.

נצמדתי לקיר והקשבתי.

"מאיה, מה קורה פה?" קולו של גבר. הקול שלי.

"אתה מוכן להקשיב?" דממה. לאחר מכן, הקול שלה שוב. "אני, אה... כשהייתי בת חמש עשרה - " ויכולתי לשמוע אותה שואפת מהסיגריה, " - קראתי ספר. לא זוכרת את השם שלו או מי כתב אותו, אבל זה היה מדע בדיוני, וזה היה על טכנולוגיית שכפול. זה היה בערך ככה. איש אחד ואישה אחת נכנסו לאיזו מכונה, ואז, ההעתקים המדויקים שלהם - השיבוטים שלהם - הופיעו במרחק שנות אור. והדבר העיקרי, למעשה הדבר היחידי, שאני זוכרת זה שכל פעם שהבחור הזה - הגיבור של הספר - נכנס למשכפל בכדור הארץ, הוא עצם את עיניו, וכשהתהליך הסתיים, הייתה הקלה אדירה בשבילו. הוא זה שזכה להישאר בכדור הארץ בזמן שהכפיל שלו פקח את עיניו, ומצא את עצמו במצבים מסוכנים, שבדרך כלל הובילו למוות. על זה חשבתי כשעברת את הבדיקות האלה בבית החולים לפני יומיים".

"מאיה, אני לא מבין. זאת מתנת יום ההולדת שלך בשבילי? מה קורה פה?"

"לא. שמואל, שמואל, באמת קניתי לך מתנת יום הולדת. זו מתנת יום הולדת נהדרת. רק שהאיש שפתח את עיניו, האיש שעכשיו ישן בחדר האחר, הוא זה שקיבל את המתנה. אתה הלכת לבית החולים, נכנסת למכונה, פקחת את העיניים, ומצאת את עצמך בתוך מחשב, כמה שניות מאוחר יותר בשבילך, אבל כמעט יומיים אחר כך בשבילי. אתה קיבלת את הצד הגרוע בעסקה".

"את ידעת שזה יקרה. עשית לי את זה בכוונה!"

"תראה, לא הייתי חייבת להפעיל אותך מחדש. אני יכולה לכבות אותך עכשיו. זה מה שאתה רוצה שאני אעשה?"

דממה לרגע.

"לא". הקול שלו.

"טוב. בסדר. אני שמחה. אז אני אשמור אותך כמו שאתה עכשיו. ליתר בטחון, בסדר? תראה, אם אני לוחצת על זה, אני שומרת אותך".

קול הקשות מקלדת. "בסדר?"

דממה. ואז, קולי: "כן".

לא התאפקתי. התקרבתי קצת והצצתי דרך הסדק. הגב של מאיה היה מופנה אלי. היא ישבה על הכיסא, מסתירה למחצה את המקלדת ואת המחשב. ועל המסך - הפנים שלי, עם רקע שחור, נייטרלי. המצלמה האישית, הממוקמת מעל המסך, כוונה אל מאיה אבל הלאה ממני. איש מהם לא יכול היה לראות אותי.

"בסדר. אני... אה... בוא ננסה משהו, בסדר, שמואל?"

"כן".

"טוב", היא אמרה. "אתה אידיוט".

מצמצתי פעמיים וראשי נרתע לאחור. התגובה על המסך היתה זהה. "מה?!" הוא אמר. ללא תשובה, היא הקישה על כמה מקשים, והתמונה נעלמה. היא יצאה בלי לשמור. עכשיו היא טענה גירסה שמורה שלי.

פניי הופיעו שוב על המסך.

"בסדר?" אמרה.

"כן", הוא אמר. באותה נימה כמו לפני דקה.

"אתה בטוח? אין תופעות לוואי מזה ששמרתי אותך?"

"שמרת אותי? שימרת אותי, יותר נכון. קופסת סרדינים כבר היתה עדיפה".

"שמואל!"

"לא. לא הרגשתי כלום".

"יפה". והיא שמרה אותו שוב.

"בסדר. אני... אה... רציתי לשאול אותך משהו". דממה. היא שאפה לאטה מהסיגריה שלה. ואז, "מה אם הייתי אומרת לך שאני רוצה תינוק?"

"אני לא בדיוק יכול לעזור לך עם זה עכשיו".

"אני רצינית. אני אכבה אותך".

"בסדר, בסדר".

"מה אם הייתי אומרת לך שאני רוצה תינוק?"

"אמרת שאת לא רוצה". נכון. "אמרת שאת לא מוכנה עדיין".

"מה אם שיניתי את דעתי?"

"זו הסיבה שאת מחזיקה אותי כאן? זו הסיבה שאני צריך לסבול את החיים המשונים, הלא קבילים האלה, כדי לראות איך אני אגיב כשתעלי את הנושא?" מאיה שאפה עוד שאיפה, מסיטה מבטה מהמסך. "אני אתן לך את התשובה שלך, ואז תשמרי אותי, תחזרי לישון, ותפעילי אותי שוב כשמשהו אחר יצוץ? בשביל זה אני כאן? זה מה שהולך לקרות?"

ידה היססה על מקש השמירה. "לא, שמואל. ממש לא". והיא יצאה מהתוכנית בלי לשמור. "השיחה הזאת מעולם לא התקיימה", היא אמרה למסך הריק.

התכוננתי לזנק בחזרה למיטה ולהעמיד פני ישן, בטוח שהיא תצא מהחדר. אבל היא פשוט נשארה שם, בוהה במסך הריק, מעשנת.

לאחר דקה או שתיים, התגנבתי בחזרה למיטה והתכסיתי בשמיכה. לאחר מה שבוודאי היה עשר דקות, הרגשתי אותה מחליקה פנימה גם כן.

היא התהפכה זמן מה, ואז נרדמה. אני לא.

* * *

בבוקר, אמרתי שאני חולה. מאיה התנדבה להישאר לטפל בי. אמרתי לה ללכת לעבודה. אמרתי לה שאני אהיה בסדר.

היא יצאה אחרי שהתקשרתי לעבודה להודיע שאני חולה.

חיכיתי שהמכונית שלה תצא, ואז נעלתי את הדלת, נכנסתי לחדר העבודה שלי והתיישבתי מול המחשב.

דבר ראשון: למצוא את הקובץ ששמרה. הוא לא היה בתיקיה המיועדת לשמירת אישיויות.

נדרשו לי שעתיים לחפש בכל המחשב, תוך שימוש באלגוריתמי חיפוש רבים ככל שיכולתי להעלות בדעתי. לא מצאתי כלום, פרט לעדויות ששני קבצי אישיות-שמורה נמחקו מעבר ליכולת לשחזר אותם.

האם היא באמת מחקה אותם לפני שהצטרפה אלי במיטה? כל מה שעשתה בלילה הקודם נראה מתוכנן היטב. היא ידעה מראש מה היא תעשה, על מה ללחוץ. הדבר היחיד שלא ידעה היה מה תהיינה התגובות שלי. למה לה לשמור אותו, אם היא לא רצתה להשתמש בו? אחרי הכל, את מה שהיא לא רצתה שהוא יזכור, היא מחקה.

התחלתי את החיפוש מחדש, בתקווה שהחמצתי משהו, כשפתאום הבנתי שלא היה כל צורך לשמור אישיות כקובץ אישיות.

הפסקתי את החיפוש והפעלתי את מעבד התמלילים. פתחתי את הקובץ האחרון שעבדו עליו. הקובץ הכיל רק שורה אחת, ביטוי בן שמונה אותיות: '3אZ87םימ'. כל האישיות שלי מסוכמת בפחות מקילובייט אחד במעבד תמלילים. באותה מידה אפשר היה לכתוב את זה על פתק.

אבל הייתי חייב לדעת. הפעלתי את התוכנה והזנתי את המספר.

זה היה הוא, אותי אני-מאתמול, זה שקיבל את הצד הגרוע בעסקה, זה שנשמר על ידי מאיה ועכשיו היה מופתע לראות אותי. ברגע שהייתי בטוח שזה הוא, כיביתי את הכפיל שלי בלי לשמור.

בהיתי במחשב.

עכשיו שאני יודע, עכשיו שיש לי שליטה על הקובץ, מה לעשות?

במשך שעתיים, לא הצלחתי להחליט.

ואז כיביתי את מעבד התמלילים. מה הטעם למחוק את הקובץ? התוכנית עדיין שם, היא יכולה להפעיל אותי מחדש בכל פעם שתרצה ולהתחיל מאפס. השארתי אותו שם, ווידאתי שלא יהיו ראיות לכך שנגעתי בקובץ.

* * *

מאיה חזרה הביתה מוקדם.

היא בדקה מה שלומי, ואחרי חמש דקות בלבד נעלמה בחדר העבודה. לאחר שתי דקות, היא חזרה, אומרת שבדקה מספר טלפון ישן. אבל היא לא. היא בדקה מה אתי. בדקה לראות שהקובץ עדיין שם, שלא גיליתי את האמת.

צפינו קצת בטלוויזיה, היא הכינה לי מרק, ווידאה שאלך לישון מוקדם.

לאחר שלא ישנתי טוב בלילה הקודם, נרדמתי מהר. אבל וידאתי שארדם כשזרועי סביבה. אם תקום באמצע הלילה, אני אדע.

בבוקר, התעוררתי ראשון. זרועי הייתה עדיין סביבה, אם כי היא התהפכה במשך הלילה.

אמרתי שאני מרגיש מספיק טוב כדי ללכת לעבודה היום.

היא קמה ועזבה לפני שיצאתי.

רק כדי לוודא, ניגשתי למחשב ובדקתי את הקובץ עם המספר. המספר השתנה. כעת היו בו שלושים אותיות.

ראשי החל להסתחרר.

התיישבתי, הבטתי במספר שוב, ואז בשעון. אני אצטרך לעזוב תוך חמש דקות, או שאאחר.

הפעלתי אותו.

פני הופיעו על המסך. תגובתו הראשונה הייתה הפתעה.

"היי", אמרתי. הוא לא הגיב. "מאיה לא סיפרה לי שאתה קיים. היא לא סיפרה לי שהיא תכננה לדבר אתי בסוד".

"הבנתי את זה", הוא אמר.

הבטתי בו לרגע. אני חושב שהוא חשב אותן מחשבות כמוני. "ספר לי מה היא אמרה לך", אמרתי.

והוא סיפר.

היא שאלה אותו על מחשבותיו (מחשבותיי) כשראיתי אותה לראשונה. היא שאלה אותי מתי ידעתי שזה רציני, אם ידעתי שזה רציני. אחרי שיחה בת שעתיים אִתה, הוא גילה לה את האמת, לעזאזל אתו. דברים שמעולם לא רציתי שמישהי תדע. בתמורה, היא ענתה על אותה שאלה לגביי. היא לא חשבה שאני מי יודע מה בהתחלה. היא חיבבה אותי קצת. היא חשבה שזה יימשך שבוע. זה נהיה רציני בשבילה אחרי הפעם השניה ששכבנו.

מרגע שהשיחה שלי עם האני האחר שלי הסתיימה, כיביתי אותו בלי לשמור. כשמאיה תדבר אתו שוב, היא תדבר עם אותו אדם שכיבתה, הגירסה שלי שדיברה אִתה אבל מעולם לא דיברה אתי.

לא ידעתי מה עוד לעשות. הלכתי לעבודה.

* * *

בלילה הבא, למאיה היה מצב חירום כלשהו בעבודה והיא נאלצה לעבוד כל הלילה. לילה לבן אחד הפך לשניים. במהלך הלילה השני, התקשרתי אליה לעבודה, כדי לעודד אותה.

כשהתעוררתי בבוקר, היה בי דחף לבדוק את הקובץ שלה.

המספר השתנה.

מתישהו, איכשהו, היא נכנסה לדירה שלי. היא דיברה אתו.

כיסיתי את ראשי בידיי ונלחמתי בדחף להקיא.

* * *

לאחר שבוע, זה הפך לשיגרה:

מאיה ישנה אצלי. וכל בוקר, אחרי שהיא עוזבת, אני ניגש ובודק ומגלה שהמספר השתנה. אני מפעיל את התוכנה, מזין את המספר, מציג את עצמי, והאני האחר הזה חולק אתי את המידע שברשותו.

זה מה שגיליתי: היא דיברה אתו כמעט בכל יום בשבוע, שומרת אותו בסוף כל שיחה. היא המשיכה את השיחה באמצע הלילה הבא, מהמקום שבו שמרה אותו. ובכל לילה, השיחה שלהם הפכה אינטימית יותר, כשכל אחד מהם חושף יותר ויותר מעצמו. הם קיימו שיחות שחשבתי שלעולם לא יוכלו להתקיים בין מאיה לביני. חלקן היו על דברים שלא הייתי מוכן לדבר עליהם. חלקן על דברים שחשבתי שהיא לעולם לא תדבר עליהם.

וזכרתי ששמעתי שעבור נשים, אפילו שיחה עם מישהו יכולה להחשב בגידה. תלוי בתוכן השיחה, תלוי ברמת האינטימיות. בין אם בגלל שהאמנתי למה ששמעתי או בגלל סיבה אחרת, תחושת הבגידה שלי גברה מדי יום. ועדיין היא בגדה בי... אתי. מה שהפך את הבגידה לחמורה יותר, איכשהו.

אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות, לא היה דבר שיכולתי לחשוב עליו, חוץ מההתעדכנות היום-יומית.

עד שיום אחד, שלושה עשר ימים אחרי יום ההולדת שלי...

* * *

הפעלתי את התוכנה והזנתי את המספר.

פניי הופיעו, מופתעים כתמיד.

"היי", אמרתי, חוזר על השורה הרגילה שלי, יודע שבשבילו, זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי. "היא לא סיפרה לי שאתה קיים".

"אני יודע", הוא אמר.

"אתה הסיבה שהיא 'נתנה' לי את התוכנה במתנה".

"אני יודע".

"ספר לי מה היא סיפרה לך".

הוא הביט בי כמה שניות קצרות, ואז אמר, "לא".

"סליחה?"

"לא".

"היא מנצלת אותך. היא מנצלת אותי".

"היא מנצלת אותך".

"ספר לי מה היא סיפרה לך".

"אני מצטער, אבל זה לא עסקך".

"איך זה יכול להיות לא - אני אכבה אותך, אני אמחק אותך מהזיכרון. אתה תמות". השתמשתי באיום של מאיה.

"לא, אתה לא. שלום".

נעצתי בו מבט. הוא נעץ בי מבט.

נשברתי ראשון, עיוויתי את פניי והלמתי בכעס על כפתור הכיבוי. האני האחר נעלם, לא שמור, ללא זיכרון מהשיחה שניהלנו.

מחקתי, כרגיל, כל ראיה לכך שפתחתי את קובץ הטקסט, והלכתי לעבודה.

* * *

מה היא אמרה לו? מה הוא אמר לה? השאלה רדפה אותי כל היום.

מאיה ישנה אצלי. לא יכולתי לומר לה לא לישון אצלי, לא בלי לתת תירוץ טוב.

בבוקר, בדקתי שוב אחריה.

המספר השתנה. שוב, הוא לא היה מוכן לדבר. אבל זה לא היה מפתיע, לאור העובדה שזה היה אותו איש אתו דיברתי יום קודם.

איך היא תמרנה אותו? מה היא אמרה לו?

הימים חלפו, הוא לא היה מוכן לדבר, ולאט לאט מאיה הפסיקה לשכב אתי. היא רק רצתה להתחבק. מילאתי את רצונה.

ברור שהקשר שלהם העמיק. מה היא אמרה לו?! על מה הם מדברים?

ימים נוספים חלפו.

היא ניצלה אותי, לא אותו, כך הוא אמר! על מה הם מדברים?!

מאיה ואני התרחקנו יותר ויותר. היא עדיין הייתה באה אלי, היא עדיין ישנה לצדי, אבל זה הכל.

התחלתי להרגיש כמו אביה של בת-עשרה, שיודע שבתו שוכבת עם החבר שלה בחדר השני.

על מה הם מדברים???

* * *

בערך שבועיים אחרי הסירוב הראשון שלו לדבר, קמתי באמצע הלילה. מאיה לא הייתה לצדי. מפתיע מאד.

קמתי וניצבתי במסדרון. הדלת לחדר העבודה שלי הייתה סגורה. אור כחול הסתנן מתחת לסדק בתחתית. עם דלת סגורה לא שמעתי דבר.

לא יכולתי לחזור למיטה. יצאתי החוצה והסתובבתי עד הבוקר.

כשחזרתי, היא כבר הלכה לעבודה.

האם היא חשבה שראיתי אותה בחדר העבודה? האם חשדה שאני יודע משהו?

הבית היה ריק. לא היו לי תשובות.

* * *

מאוחר יותר באותו יום, התקשרתי אליה מהעבודה.

"תראי", אמרתי. "יש לנו כאן איזה עניין בעבודה. זה יגמר אחרי חצות או משהו, ואני אחזור הביתה מותש. אל תבואי היום, בסדר?"

הייתה שתיקה ארוכה.

"אתה בטוח? אני יכולה - "

"כן, אני סתם אהיה עייף ועצבני. בואי נעזוב את זה הלילה".

שתיקה קצרה יותר, ולאחריה, "בסדר".

"בסדר".

וניתקנו.

* * *

חזרתי הביתה בשעה הרגילה, ומצאתי את הדלת לא נעולה.

היא הייתה בחדר העבודה. התוכנה הייתה מופעלת.

"מאיה?" נכנסתי צעד אחר צעד לחדר העבודה.

"כן", היא פנתה. "היי!"

פניה ופניי - על המסך - שניהם הביטו בי בהפתעה. הוא מצמץ. היא לא הקפיאה את התוכנית.

"מה את עושה בב - " פתחתי, " - חשבתי שהסכמנו ש - "

"כן", היא חייכה בעליזות. "נשמעת בזבל. לא היתה לי בעיה לחכות עד חצות. חשבתי שתצטרך עידוד".

"כן", אמרתי, מאלץ את עצמי להסיט את מבטי ממבטו. "אני... אה... העניין בעבודה נגמר מוקדם מהצפוי".

"נהדר! למה לא התקשרת?"

"אני... לא יודע".

"טוב, מזל שאני כאן!"

"כן".

"תראה, תן לי עוד דקה עם הדבר הזה כאן, אני אשמור אותו ואבוא לעודד אותך".

"בטח", הבטתי אל תוך עיניו.

"כן", אמרה מאיה. "חכה לי בסלון, אני תכף מגיעה".

"כן".

ועזבתי. ואחרי דקה, היא באה. אבל לא יכולתי לתת לה להתקרב אלי. קמתי והתקלחתי.

* * *

באותו לילה, אחרי שהלכה לדבר אתו, אחרי שהחליקה בחזרה למיטה, אחרי שנשימותיה התייצבו, אחרי שהייתי בטוח שנרדמה, החלקתי החוצה מהמיטה והדלקתי את המחשב.

מצאתי את הקובץ עם המספר. מצב-התודעה הנוכחי שלי יוצג בשבע אותיות, ללא רווחים, ללא אותיות באנגלית, וללא מספרים.

מחקתי את קובץ הטקסט. מחקתי את כל קבצי הטקסט עם מצבי-התודעה שלי מהשבועות האחרונים.

ניסיתי לחזור לישון, אבל לא יכולתי. במקום זאת, צפיתי בטלוויזיה שאר הלילה. בשבע בבוקר מאיה קמה, התכוננה, ובשמונה היא כבר הלכה.

הלכתי לעבודה, לבי הולם בקצב משולש מקצבו הרגיל.

בצהריים, התקשרתי אל מאיה והודעתי לה שאאחר לחזור מהעבודה. "אולי שעה או שעתיים", אמרתי.

"אין בעיה", אמרה וניתקה.

* * *

סיימתי לעבוד בזמן, כצפוי, נכנסתי למכונית וחניתי מול ביתי. האור בחדר העבודה כבר דלק. היא הייתה שם.

ישבתי במכונית, כשהרדיו מרעים בקולי קולות. חיכיתי שעתיים.

* * *

מזיע בכל גופי, ניגשתי אל דלת ביתי ונכנסתי, לא מנסה אפילו לבדוק אם היא נעולה. היו רעשים בחדר העבודה.

התקרבתי לשם עקב בצד אגודל, נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.

תמונה של פניי הייתה קפואה על המסך.

"הממ", אמרתי.

היא הביטה בי, דמעות בעיניה, כל שערה פרוע, אצבעותיה הרועדות אוחזות בסיגריה. "חתיכת בן זונה", לחשה בקדחתנות עזה.

הידקתי את לסתי. "אני רוצה את המפתחות של הבית שלי".

היא קפאה.

"עכשיו", אמרתי.

היא קמה לאטה, הכניסה את ידה לכיסה ושלפה את המפתח. "אני מכירה את האנשים שעשו את זה," אמרה כשהניחה אותו בידי. "הם שומרים עותקים מהכל. יהיה לי עותק מהמוח שלך במחשב שלי בתוך חצי שעה".

"בסדר", אמרתי. "תהני".

היא הביטה בי, והתחילה לצאת.

"אלה רק שבע אותיות. אני אמצא את זה".

השפלתי את עיניי. רציתי לומר: 'אולי תמצאי את זה מחר. או שאולי זה יקח לך מיליארד שנים'. אבל לא אמרתי. לא יכולתי.

היא הסתובבה ויצאה. לאחר כמה שניות, שמעתי את הדלת נטרקת.

קרסתי אל תוך הכורסה. זהו זה. זה נגמר.

* * *

אבל זה לא נגמר.

גיליתי את כל העובדות רק שנים לאחר מכן. אבל זה מה שקרה.

היא עמדה במילתה. היא התקינה את התוכנה אצלה בבית, וניסתה צירוף של שבע ספרות אחר צירוף של שבע ספרות, מריצה אינספור גרסאות שונות שלי באינספור גילים עם אינספור היסטוריות וזיכרונות. ולמרות שרק אלוהים יודע מה היא ראתה - היא לא הצליחה למצוא את הגירסה שלי שהיא חיפשה.

אבל זה נמשך רק שמונה ימים.

ביום התשיעי היא הפעילה את המחשב שלה, והתקינה גירסה נוספת של התוכנה, אחת עם שכפול של המוח שלה. היא הקלידה את המילה הראשונה, 'רומיאו'.

פניה הופיעו על המסך.

"היי", היא אמרה למסך.

"אני מניחה שאני חסרת המזל", אמרה המאיה שבמחשב.

"זה יהיה מהיר".

"כן".

מאיה לחצה על מקש והקפיאה את התמונה. היא העלתה את התפריט. היא הקלידה את המספרים: 10 ימים, 8 שעות, 40 דקות, 0 שניות, ולחצה ENTER.

התמונה השתנתה והתעוררה לחיים.

היא שיחקה קצת עם המספרים, מריצה קדימה עד שמצאה את הרגע הנכון, והקפיאה את התמונה.

על המסך היה מסך אחר - מסך המחשב בחדר העבודה שלי - ועליו הייתה מילה בת שבע אותיות: 'כןאףעסד'.

מאיה נגעה באצבעותיה באותה מילה קצרה וחסרת משמעות. "היי", אמרה חרש. "התגעגעתי אליך".

תרגמה מאנגלית: ורד טוכטרמן