המרד השפוף
ניתן לומר ש"אוהל הדוד תום" חולל את השערוריה הציבורית הראשונה בארה"ב, ויש טוענים שהיה בין הגורמים הישירים למלחמת האזרחים. מדוע אם כך הורים שחורים בארה"ב קוראים כיום להחרימו? אריאנה מלמד סבורה שמדובר בספר מצוין לילדים, ומודה לאמה שלימדה אותה שגם עמים אחרים סבלו
נתחיל בכך שזה לא אוהל, כי אם בקתה. Uncle Tom's Cabin' or Life among the Lowly, שחור על גבי לבן וגם באינטרנט - ואת הגרסה המלאה של הספר תוכלו למצוא בכמה אתרים, ביניהם האתר המצורף - לא היה ספרה היחיד של המורה, הפילנטרופית, הסופרת והידוענית של זמנה, הארייט ביצ'ר סטו – אבל הוא ללא ספק היחיד שנחרת בזכרון הקולקטיבי בארצות הברית ומחוצה לה.
היסטוריונים יודעים לומר שזה היה ספר שהצעיד צבאות למלחמת האזרחים בזעם קדוש. בני הצפון זעמו על היחס לעבדים, הדרום – על היחס הסטראוטיפי, המעליב והמזלזל שביצ'ר-סטו העניקה בעטה לטובי בניו. מכל מקום, תוך שנתיים, בין 1852 ל-1854, נמכרו יותר מ-300,000 עותקים, וזה בעידן בו רבים וטובים לא ידעו לקרוא, או שהחזיקו בבית ספר אחד בלבד – התנ"ך.
איש ללא עבר
הארייט ביצ'ר סטו היתה בת למשפחה אמריקנית שהוציאה מקרבה פוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי ממשל, והיא קיבלה חינוך מצויין שהחדיר אותה בתחושת שליחות חברתית-נוצרית רחומה וטובת לב, שקצת התפזרה לה בין פרוייקטים לחינוך העניים לבין כתיבת ביוגרפיות של צאצאי המייפלאואר.
ייתכן שהנהר היווה השראה ראשונה ל"דוד טום". במשך 18 שנים חייה ביצ'ר-סטו עם בעלה בסינסינטי, כשנהר האוהיו הפריד בינה לבין המטעים הקרובים בהם הוחזקו עבדים. היא ראתה שחורים שצלחו את הנהר בדרך לחירות, היא שמעה את סיפוריהם, היא סייעה לאחרים להגיע צפונה, לקנדה, בזמנים שבהם העבדות במדינות הצפון עדיין היתה חוקית למחצה. ואז היא כתבה ספר. אפשר לומר ש"הדוד טום" חולל את השערוריה הציבורית החשובה ביותר בתולדותיה של ארצות הברית, גם אם לא היה בין הגורמים הישירים למלחמת האזרחים, כפי שכמה היסטוריונים רומנטיים משהו טוענים עד היום.
כבר בפרק הראשון של הספר מתקיים מאבק בין רוע מוחלט לטוב חסר אונים. דמותו של סוחר העבדים הדרומי במובהק, על שיבושיו הלשוניים האופייניים, מתוארת כך שהמילה "גס" מופיעה בכל פעם שמציינים אספקט של דמותו הפיזית או של התנהגותו. לעומתו, בעל המטעים הג'נטלמן שלבי הוא איש מאד "מעודן", ושניהם דנים ביתרונות ובחסרונות של סחר עבדים אקטיבי. רוח הזמן היא כזאת, ששלבי אינו משליך את הסוחר מביתו כאשר זה האחרון מדבר על השחורים כ"יצורים", או דן בדרכים הנכונות להכות אותם באופן יצירתי על מנת שיתחנכו, מבלי לפגוע ב"איכות הסחורה". טום, העבד הנאמן והיקר (הוא עלה המון כסף, ורק במובן זה הוא יקר) הופך להיות חלק מן הסחורה, כי למרות שטום הוא נוצרי מאמין, איש ישר והגון, עבד מסור לתפארת – הוא גם שווה כמה מאות דולרים, ומר שלבי מצוי בבעיות פיננסיות, ולכן הוא נמכר.
אדונו הראשון של טום הוא אוגוסטין סיינט קלייר, גם הוא שוחר טוב – קצת יותר משלבי, אבל גם הוא מגלה רפיון ידיים סנטימנטלי כשבתו הקטנטנה והקדושה למחצה מתה: האפיזודה הזאת בחייו של טום משמעותית במיוחד לתולדות הספרות, משום שהיא מביאה אל קדמת הבמה את דמותה של טופסי, קטנטנה ומקורזלת ושחורה, שאומרת משהו מאד חשוב. " 'Never was born!' never had no father, nor mother, nor nothing. אם יש את נפשכם לדעת מהו המעיין ממנו שאבה טוני מוריסון את ההשראה ל"חמדת" הנה הוא כאן. בתסכול העמוק, הטראומטי כל כך של אדם שאין לו שורשים או היסטוריה, ואין לו דבר בחייו לבד מאימת השוט. את ההיסטוריה השחורה צריך היה להמציא מחדש, וזה בדיוק מה שמוריסון עשתה לימים ב"חמדת".
התחנה הבאה: סיימון לגרי. עד היום, כשאמריקנים אומרים "סיימון לגרי" הם לא מתכוונים רק לדמותו של הינקי אטם-הלב, נוגש-העבדים האימתני שביצ'ר סטו יצרה. השם הזה הפך שם עצם, מילה נרדפת למעסיקים מרושעים ונצלנים. טום עולה בסופו של דבר על נתיב הבריחה, וכך גם הדמויות הנשיות רבות העוצמה שבספר – במיוחד אליזה – והכל, כך נדמה, נגמר ממש טוב.
קללת הדוד תום
אני זוכרת שכילדה בת 8 הזלתי דמעות של הזדהות עמוקה, בעיקר על גורלה של טופסי. עוד אני זוכרת ששמעתי מאמי כי שואת השחורים היתה לא פחות נוראה משואת היהודים וגם נמשכה זמן רב יותר. מן השחורים, ספרה לי אמא, ניטלה הזהות הקיבוצית, האתנית, הדתית – כל המטען הנפשי שסייע ליהודים לשרוד פשוט נלקח. ובשם מה? בשם "משאו של האדם הלבן", שלא היה אלא כיסוי-תחת דתי-קהילתי מאורגן של הלבנים שנועד להסביר כל מעשה זוועה שביצעו בשחורים.
צריך לברך על תוצאותיה של מלחמת האזרחים בשם רעיון הקידמה, אבל הקידמה מובילה אותנו גם לדרכי פרשנות חדשות שאותן מדביקים לטקסטים ישנים. ל"דוד טום" יש היסטוריה פרשנית מעניינת, ששיאה בתביעות של הורים שחורים בבתי ספר בארצות-הברית של ימינו, לסלק את הספר מן המדפים, להחרים אותו ובשום אופן לא ללמד אותו. כיצד זה קרה?
הבייעה טמונה באפיון הספרותי של טום. כל הדמויות של ביצ'ר-סטו בספר הזה הן סטראוטיפיות עד ארכיטיפיות ממש. אבל טום – סמל הטוב המדוכא – הוא איש צייתן עד עמקי נשמתו, כזה שאינו מסוגל לגייס בתוכו את הכוחות לברוח בלי עזרה של לבנים טובי לב. "דוד טום" הוא שם גנאי ששחורים תומכי הדמוקרטים מדביקים היום לשחורים אחרים, שנראים כאילו הם "משתפים פעולה" עם אג'נדה "לבנה". דוגמאות? בבקשה, מן הזמן האחרון: קונדוליזה רייס, אופרה וינפרי וקולין פאוול כולם הואשמו בידי שחורים ליברלים ב"מנטליות של הדוד תום", לאחרונה בהתבטאויות מתוקשרות מאד של הארי בלפונטה. הוא קרא לקולין פאוול "עבד בית" של ג'ורג' בוש, ואמר שבניגוד לעבדי המטעים, עבד הבית מצטיין בכך שהוא אומר אמן אחרי כל הגה שיוצא מפי אדוניו.
בעיה אחרת בספר היא היחס בין העבדות לבין הנצרות. סופו קצת בעייתי. הדמויות המובילות איכשהו נעלמות, חוזרות לאפריקה בתור מסיונרים ומביאות את בשורתו של ישו המעונה לאנשים שעברו עינויים לא פחות קשים – כשהמענים הם נוצרים אדוקים. פרשנים ליברליים המטירו קיתונות של גופרית על הספר בגלל שביצ'ר סטו גרמה לדמויות שלה לאמץ את "האידאולוגיה המובילה של המדכאים", אבל מה לעשות שהיא צדקה, ואכן האידאולוגיה הזאת הפכה, במשך מאה שנה ויותר, לכוח החברתי המאחד של השחורים.
ומה נשאר לנו מן הספר הזה בימינו, בארץ משוללת עבדות? עדיין, לטעמי, זהו ספר מצוין לילדים בגיל שבו השריר המוסרי מתפתח יחד עם ניצנים של תודעה ההיסטורית. זה המקום לומר תודה לאמא שלי על שלימדה אותי לראות שהיו עוד שואות בעולם, וליהודים אין מונופול על הזוועה. אני מכירה קוראים לא מעטים שזקוקים לשיעור כזה עד היום. עם כל הביקורת, עדיין אפשר ללמוד שיעור כזה מ"אוהל הדוד טום". או "הבקתה של הדוד תום".
לפנייה לכתב/ת 
