האיש שלא בכה
האם חשיבתו של אדם תלויה בנסיבות חייו? "ניטשה - חיי הגות" שיצא בימים אלו (הוצאת "כרמל"), הוא ההיפך הגמור מ"כשניטשה בכה": בלי הצצות לנפשו של אדם שחייו, יש להודות, היו משעממים למדי, מתאר רידיגר ספרנסקי את רוחו של אחד הפילוסופים המשפיעים במאה העשרים
בראשית שנת 1900 ביקר המלומד הגרמני אוגוסט הורנפר את פרידריך ניטשה בווימר, שם בילה את שנותיו האחרונות תחת חסותה הדורסנית של אחותו אליזבת, שעוד בחייו החלה לסלף את כתביו. וכך התרשם: "אף שעיניו היו כבויות ואבריו מדולדלים, אף שהאיש האומלל הזה היה שרוע על משכבו בזרועות ורגליים מעוקמות והיה חסר ישע אף יותר מתינוק, זרח מאישיותו קסם, והופעתו אמרה הוד מלכות, שלא חוויתי כמותם אצל איש".
בראשית 1889, כשניטשה היה בן 44 בלבד, ארע לו משהו שהיה קרוי בימיו "התמוטטות עצבים". העובדות: הוא ניסה למנוע מרכב מזדמן בעיר טורינו להצליף בסוסו. ניטשה חיבק את הסוס, לעלע, בכה והתמוטט. ההשערה היא שהשלב השלישי של מחלת עגבת רדומה היכה בו: בשלב הזה, לא נדיר שאנשים יחוו שיתוק חלקי או מלא וגם טירוף-דעת. מכל מקום, הוא לא חזר לאיתנו – וכך החלה מלאכת הפרשנות של יצירתו עוד בחייו ומבלי שתהייה לו כל שליטה על הכיוונים אליה הגיעה. "עם הגותו של ניטשה אין מגיעים לשום מקום, אין שום תוצאה, שום ממצא. אצלו יש רק הרצון להרפתקה בלתי נגמרת של המחשבה. אבל לעתים מתגנבת ללב התחושה: אולי למרות כל היתה יכולה גם לשיר, הנפש הזאת". אלו הם דברי הסיכום של רידיגר ספרנסקי, מחבר "ניטשה-חיי הגות", והמקום היחיד בספר בו הוא מרשה לעצמו לחרוג מן המרקם העובדתי המתומצת וממלאכה של פרשנות אוהבת, ולנסוק מעט לספקולציה.
ספרנסקי לא כתב ביוגרפיה של ניטשה. הוא כתב את ההיפך הגמור מ"כשניטשה בכה" של אירווין יאלום. הוא לא יצר חיבור פסיכולוגיסטי, אלא בדיוק את מה שכתוב בכותרת המשנה: חיי הגות, או במקור הגרמני – "ביוגרפיה של מחשבה". וכך, למרות שעובדות-חייו של ניטשה מופיעות כאן על פי הצורך (מות האב כשפרידריך הקטן היה בן חמש, החיים במחיצת חמש נשים וללא דמות אב, הלימודים, הפרופסורה, המאבקים האינטלקטואליים, היחסים ההרסניים עם ואגנר ולו סאלומה), מכיר ספרנסקי בעובדה, כי חייו של ניטשה היו פשוט משעממים. הוא גם מסרב לתת יד לאסכולה הגורסת שכל חשיבתו של אדם יכולה להיות מוסברת בנסיבות חייו: ההשערה בדבר ההומוסקסואליות של ניטשה, אומר ספרנסקי, לא תעלה ולא תוריד כשנבוא לקראו ב"זרתוסטרא". ודאי לא ב"הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוסיקה".
הרוח בפנים. הנפש בחוץ
כיצד יוצרים ביוגרפיה הגותית? בהקשבה נכונה לקולו של היוצר, כמובן, וביכולת לחשוף אותו שוב מבעד לתילי הפרשנים, לקרוא בו כאילו היה מחבר הביוגרפיה טבולה ראסה של ממש, ולברוא מתוך חווית הקריאה בהגות, ביומנים ובמכתבים – סינטזה הגיונית ובהירה על אודות רוחו של היוצר. רוחו ולא נפשו.
לפיכך, הדרישה המוקדמת לקוראי הספר הזה היא היכרות טובה, אפילו טובה מאד, עם ההגות של ניטשה – ומכאן שהספר מרחיק עד מאד סקרנים תאבי-דעת. את הדעת יהיה עליהם להביא עימם לפני שיצללו כאן אל הדפים.
והם אכן מזמינים צלילה. "הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוסיקה" היא פחות או יותר היצירה היחידה של ניטשה עליה אני מכונה להתווכח בהלט עם מי שרוצה, מתוך תחושה של היכרות אינטימית שנובעת מקריאה חוזרת ונשנית, גם בה וגם בפרשנויות מאוחרות שלה, ואני יכולה להעיד כי מעולם לא קראתי תמצות כה בהיר, כה זורם וכה מתקבל על הדעת של הרעיונות שבה, כמו זה המצוי בספר. כתבים אחרים של ניטשה, פחות נגישים לי, לא הפכו נגישים יותר בעקבות קריאת "ניטשה". ספרנסקי עושה עבודה מדהימה ביצירת סינתיזות בין כתבים מוקדמים ומאוחרים, מכתבים ויומנים – אבל, למרבה צערם של דילטנטים, כולל הדילטנטית הכותבת כאן, קשה מאד עד בלתי אפשרי להפיק מן הספר את התועלת וההנאה שהוא יציע לבקיאים בהגותו של ניטשה. ייתכן שצריך היה לשווק את הספר עם הערת אזהרה שכזו בדבר הדרישה המוקדמת.
אבל אפשר עוד לנסות ולהתמסר לחוויה חלקית. רבים מאיתנו, גם אלה שלא קראו ולו מאמר "עיוני" אחד של ניטשה, מצאו את עצמם נשבים ביפיה של הפואטיקה ב"כה אמר זרתוסטרא", שהיה פעם ספר חובה בתהליך ההתבגרות המנטלי של בני עשרה עם נטיות פילוסופיות קלושות אך מלאות להט. ספרנסקי מייחד שני פרקים מצויינים לגיניאולוגיה של הרעיונות המובעים ב"זרתוסטרא", כמו גם להסבר קפדני ונבון, כיצד אין לקרוא אותו: בשום אופן לא כספר שמתיימר להציב פרוטוטיפ של על-אדם כהצדקה כלשהי להתעמרות בבני אדם. וגם זה, תודו, שיעור חשוב.
ומי שיקרא את הפרקים הללו, יכול שיתפתה להמשיך ולקרוא בניטשה עצמו. ככלות הכל, מדובר בהוגה שעיצב את תפיסתם וחשיבתם של רבים וטובים במאה העשרים. היידגר ומישל פוקו מחד, תומס מאן מאידך, הם רק דוגמאות לחילחול העמוק של רעיונותיו וסגנונו על הכתיבה והחשיבה של הוגים שונים זה מזה עד מאד. "אמנות החיים – הנושא האחרון שפוקו מצא אליו את דרכו בעקבות ניטשה – הוא גם הנקודה שבה אפשר לסיים את סיפור הגותו של ניטשה. סיפור זה אין לו סוף. צריך יהיה להמשיך ולכתבו", מסכם ספרנסקי: עד שההמשך ייכתב, ייתכן והספר הזה יהווה בכל זאת צוהר לסקרנים שכבר יודעים משהו.
"ניטשה, חיי הגות" מאת רידיגר ספרנסקי, מגרמנית: יעקב גוטשלק. הוצאת כרמל, 309 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
