הטייסים נטפלים לש"ג

הפעם בוודאי לא יימצא מי שיגיד שאחד החותמים הוא בן 65, שכבר עברו 30 שנה מאז שנפל בשבי אז אין לו זכות דיבור, ושהוא בכלל טייס תובלה. הפעם כולם יחבקו את החותמים בחום רב, מפקד חיל האוויר לא יקרא להם לשיחה ומגיבי ynet ייצאו מגדרם מרוב אושר.

בנקודה אחת צודקים החותמים צדק שאין למעלה ממנו, אבל את הנקודה הזאת הם בחרו שלא לנסח בעצומה אלא רק להזכיר בעל-פה במסיבת העיתונאים: "כאשר טייס טס מעבר לגבול, המדינה חותמת עמו על ברית דמים, שהיא תעשה הכול כדי להחזיר אותו אם יקרה לו משהו. כאשר 17 שנה המדינה לא עומדת בברית הדמים שחתמה עם רון ארד - אז יש לנו בעיה".

זוהי כל הטענה כולה – ואין בלתה. והיא מופנית לממשלות ישראל ולמפקדי צבאה ב-17 השנים האחרונות, ואותה היו החותמים צריכים לצעוק בראש חוצות, ואין לדיראני כל קשר אליה. אינני יודעת – וגם החותמים אינם יודעים – מה בדיוק עשה דיראני עם רון ארד. כל מה שהם ואני יודעים הוא מה שמספרים לנו "כוחות הביטחון", ואת זה רצוי תמיד לבלוע עם כפית של מלח. אבל כל זה אינו מעלה ואינו מוריד, כי דבר אחד יש להזכיר – אם גם בלב רותח מכאב – דיראני לא בא לביתו של רון ארד וחטף אותו בשעה שזה היה עסוק בציור. רון ארד הגיע לידי דיראני מפני שהוא טס ללבנון כדי להפציץ, וגם כדי להרוג, ואיתרע מזלו ומטוסו נפגע והוא נפל בשבי של אחד הארגונים שנגדם הכריזה מדינתו מלחמה. עד כאן הכול במסגרת "כללי המשחק" שבו לקח רון חלק, ושאותם ידע בשעה שהמריא למשימתו.

מכאן ואילך, אחריותם של שוביו היא לנהוג ברון ארד על-פי דיני אמנת ז'נווה, ואחריותה של ממשלת ישראל היא להשיבו הביתה בכל מחיר. בכל מחיר. שני הצדדים מעלו באחריותם. ושוב, למרבה הכאב, מדינת ישראל היא בערך האחרונה שיכולה להתלונן על הפרת אמנת ז'נווה, שעליה היא מצפצפת צפצוף ארוך כבר 36 שנה בכל פעולותיה בשטחים הכבושים, כולל שימוש נרחב בעינויים.

בכתב ההגנה שהגיש לבית המשפט, טוען דיראני כי ארגון אמאל ניהל משא ומתן על החזרתו של רון ארד, אבל ישראל התמקחה על מספר העצירים שתשחרר והעסקה לא יצאה אל הפועל בטרם נחטף, כטענת דיראני, או נמכר, כטענת ישראל. אסור יהיה להתפלא אם יתברר שהטענה הזאת היא אמת לאמיתה. כל-כך אופייני לחוסר אחריותן הכולל של ממשלות ישראל ולשקר שמאחורי מס השפתיים שבצירופים "ברית דמים" ו"כל מחיר".

העצומה של הטייסים היא בבחינת מעט מדי, עקום מדי ובעיקר – מאוחר מדי. מה להם ולדרישה שלא לשחרר את דיראני? אם יש דבר אחד שהוכח מעל לכל ספק הוא שחטיפתו של דיראני לא קידמה במילימטר את שובו של רון ארד. מדינת ישראל צריכה לשחרר את דיראני מפני שמדינת חוק נאורה איננה חוטפת אנשים מבתיהם ואיננה מחזיקה אסירים כ"קלפי מיקוח" ללא משפט.

כל ממשלות ישראל ב-17 השנים האחרונות אשמות באחד המחדלים הכי גדולים בתולדות המדינה. עם הצבא הכי חזק, והמודיעין הכי מדויק, והמוסד הכי מתוחכם, וכל יתר המליצות הנבובות – אין להם רבע מושג מה עלה בגורלו של רון ארד. ולפיכך אין אדם שראוי להיות ראש ממשלה, שר ביטחון או רמטכ"ל, אם אין בכוחו להשיב את רון הביתה.

אז איפה היו הטייסים החותמים כל השנים הללו? למה לא שבתו רעב מול משרד ראש הממשלה? למה לא הקימו צוותי חשיבה והעלו רעיונות? למה לא הודיעו שלא יתייצבו למילואים עד שרון יוחזר או עד שיוכח כי מדינת ישראל לא תרמה במחדליה ובעיקשותה להיעלמו? למה לא שיגרו גט כריתות למי שכך הפר את הברית שכרת איתם? זה בוודאי היה מסייע יותר מחטיפתו של דיראני. האם זה כל מה שהם יודעים לעשות? לחכות 17 שנה, להיטפל לש"ג, ולרחוץ בניקיון כפיהם?

למה, לעזאזל, עד היום הזה לא הרעידו הטייסים את אמות הסיפים?