השבוע פורסמה ספק ידיעה ספק ספין תקשורתי כושל על כך שמשרד האוצר מתכוון להעלות את הנטו במשכורת בעוד 150 שקל. כאילו שעוד 150 שקל, שגם ככה נבלעים באוברדראפט ומהווים בעצם גימיק פסיכולוגי יותר מאשר רווחה כלכלית, יוציאו את האנשים לקניונים הנראים כמו סיוטים מסרטי מדע בדיוני, או אפילו לאותן חנויות עצובות ברחובות הראשיים, הנראות יותר כמו אנדרטאות תרבותיות.
בצירוף מקרים נדיר וכלל לא אירוני דרשו יושבי הראש של הקבוצות התל אביביות, משה תאומים מהפועל ולוני הרציקוביץ' ממכבי, להחשיך את ערוץ חמש פלוס ביום
שבת, כדי שחובבי מנצ'סטר יונייטד או ריאל מדריד ייאלצו לשלם 20 שקל כדי לראות את הקבוצות המשעממות שלהם מפהקות את עצמן לדעת מול איזו אח"י נצרת. אז מה הקשר? ככל שהזמן עובר החיים נהיים כאן יקרים יותר מבחינה צרכנית, זולים יותר מבחינה ערכית ואבסורדיים יותר מבחינה כדורגלנית.
האדונים תאומים והרציקוביץ' כנראה מבינים שאין סיכוי שאוהד כדורגל נייטרלי יעדיף לשלם 20 שקל ביום נתון כדי לראות את קבוצותיהם, מאשר לשלם 20 שקל בחודש (מחיר ממוצע של חמש פלוס) כדי לראות סלאלום בעל שיק ברזילאי מבית מדרשו של ראיין גיגס או טיל קרקע אוויר מהפלדה השמאלית של רוברטו קרלוס. הכדורגל הישראלי נכשל, תאומים והרציקוביץ' נכשלו בקונספציה שלהם, לכן הם רוצים שהציבור ישלם את מחדליו.
פרנסי הכדורגל בארץ סירבו להבין את מה שבאירופה ואפילו מעט כאן (מכבי תל אביב בכדורסל היא הדוגמה המובהקת) שספורט הוא קודם כל בידור, ואדם המנהל מוצר בעל אופי בידורי חייב ליצור לו ביקוש, וכדי ליצור לו ביקוש, הוא חייב שהמוצר עצמו יהיה אטרקטיבי מספיק.
צפייה בכדורגל הישראלי דומה לצפייה עקשנית בצבע המתקלף מעל פני הקירות. מדוע פרנסי הקבוצות לא שואלים את עצמם למה לא באים יותר אוהדים למשחקים של הקבוצות? הרי הפוטנציאל הכספי מקניית כרטיסים הוא גבוה פי עשרות מונים, עדיף צופה שבא למגרש מצופה שמזמין את השירות דרך השלט או מרכזיות במצב צבירה קריסתי.
אבל דומה שהשאלה הזו כבר לא רלבנטית. פרנסי הכדורגל הבינו שהמוצר שלהם פגום, מביך, בעל תנאים סניטריים של אירופה בימי מגפת הדבר. הם לא יכולים למשוך עוד צופים, כי הם לא משקיעים את המינימום ההכרחי בכך, הם מעדיפים לנפח עוד חוזה של שחקן בינוני מאשר לקנות קרש אסלה חדש.
נכון, זה לא רק אשמתם, חובב הכדורגל הממוצע הוא אורגניזם ונדליסטי וברברי שחושב כי האצטדיון הציבורי הוא במה פרוידיאנית אופטימלית למימוש יצריו החייתיים וסטיותיו המיניות, וכדי לחנך דבר כזה צריך תקציב של חצי ארצות הברית וגם זה לא יספיק, אבל אף אחד לא הכריח אותם לקחת על עצמם קבוצת כדורגל אפילו רק בשביל גחמותיהם היחצ"ניות.
בקיצור, הם נכשלו, והם מבקשים מהציבור שיממן את הכישלון שלהם, וכשציבור לא ממש נלהב לעשות זאת, הם מנסים להכריח אותו. ברור שבמצב אופטימלי היה צורך דחוף לכנס את פרנסי הענף ולהשיק תוכנית הבראה של ענף הכדורגל, אבל ברור שלפני שדבר כזה יקרה, ועוד ייושם הלכה למעשה, ינחתו פה יצורים מהחלל, שמעון פרס ינצח בבחירות והפלסטינים יפנימו את תבוסתם התודעתית ויתפרקו מחגורותיהם.
ואולי, מוסר ההשכל של כל הסיפור הזה הוא שהחיים הם דבר יחסי. עד לפני חודש היינו מוכנים לתלות בכיכר העיר את חצופי חמש פלוס, ואילו עתה הם המגנים בחירוף נפש על זכויותיו של הנעשק לקבל תמורה מינימלית. פתאום הם הפכו הטובים, אבל כנראה שגם הם יודעים שאם יום שבת יבוטל מבחינה שידורית, לא תהיה הצדקה לערוץ.
אז בואו נצא מנקודת הנחה שחמש פלוס הם הפחות רעים נכון לעכשיו, ומי שאחרי הכל ולמרות הכל עדיין יבחר לשלם עבור מוצר קלוקל, אני רק יכול לאחל לו שיחיה טוב עם מצפונו, כיסו וכעסו. רק שלאחר מכן לא יבוא בטענות שנבחרת ישראל נראית כמו חבורת דחלילים ושגברי לוי, המתפטר הסדרתי, בכל זאת נשאר בתפקיד זה או אחר עם שכר.
תהיה פה משוואה מושלמת: ככל שהמצב של הכדורגל הופך גרוע יותר, כך אוהד הכדורגל משלם יותר. בסוף גם ה-150 שקל שכביכול נקבל ממשרד האוצר לא יספיקו לשבת אחת קטנה של כדורגל.
