כוחה של מילה
רצח רבין אמנם מגונה כראוי, אך עדיין מתגנבת אליו תוספת קטנה - 'אַבָל' (אבל דרכו היתה לא נכונה/הולידה את הטרור/אוסלו היה אסון). אריאנה מלמד על משמעותה הנוראה של מילה
אז יש בינינו קומץ בריונים שכונתיים שדחוף להם לרסס יד-זכרון בכתובת "כהנא צדק", ולהמשיך לטייל עם מיכלים של ספריי-כסף ברחבי ישראל, והזעזוע, כך מתברר, גדול. שמונה שנים אחרי רצח רבין עדיין לא למדנו לאן להוליך את הזעזוע ומה במרקם החברתי שלנו מדמם וממאן להתרפא, אפילו לא עוטה צלקת שאחריה ממשיכים לחיות עם תזכורת מתמדת לאסון שהיה.
היה אסון? לא כל כך, אם תבחנו את הנראטיב השגור של הימין, אפילו המתון. יש בשיח הישראלי משפט מוביל, לכאורה תמים אבל בעיני אין נורא ממנו, שנשמע בערך כך: "אמנם אני/אנחנו/רבני יש"ע/אמהות למען התנחלויות/אחי חברי מרכז המפלגה – ותמחקו בבקשה את מה שמיותר לכם – אמנם אני, כלומר אנחנו, מגנים את הרצח מכל לב, א ב ל צריך לזכור שדרכו של יצחק רבין היתה מוטעית/המיטה שואה/תובילנו ביגון שאולה/הולידה את הטרור הנוכחי.
מבחינה דקדוקית גרידא אין פסול במשפט הזה. אני מביטה בו שוב ושוב על נייר, שומעת אותו שוב ושוב בהתבטאויות רשמיות למחצה, מתבוננת בו ורואה בתוכו את השבר העצום, את ההדרדרות במדרון המוסרי החלקלק שבו החברה הישראלית שוקעת מאז עד היום, את הרצח הפוליטי הבא. מבחינתי, זה קדימון לתסריט יום הדין.
הדמוקרטיה נשארת בבית
"אבל". מילה קטנה, טעונה חומר נפץ. אמנם אסור לרצוח – אבל איכשהו אפשר הרי להבין, שדרכו של יצחק רבין לא היתה נכונה – ואז, האם צריך עוד להצדיק את הרצח בקול רם? האם צריך לראות מישהו יורק לעינינו, על מסך הטלוויזיה הביתי שלנו, על מצבה כדי שנבין מה כאן פסול, מה כאן זועק לשמיים בחוסר ההבנה הבסיסי למהותה של דמוקרטיה?
אמנם הרצח מגונה כיאות, ובכל שנה נכנסים דוברי הימין לכוננות ספיגה של אי-נעימות בתחילת נובמבר, א ב ל איש מהם לא חירף את נפשו ולא הגיע לעצרת. ראוי היה, השנה ובשנים הקודמות, שראש ממשלה מכהן יהיה שם, כדי להמחיש בנוכחותו הפיזית את מה שעדיין לא ברור לרבים מאיתנו: לא רק יצחק רבין האיש נרצח. הרצח היה מתקפה מתוכננת על עצם הדמוקרטיה הישראלית, ורק נוכחותו של הנושא בעולה, ראש הממשלה, יכולה להסביר זאת. אבל ראשי הממשלה מן הימין נשארו בבית. וכך בהחלט אפשר להבין, בחלוף השנים, כי אמנם התרחש אסון בחברה הישראלית, א ב ל הרי גם גנדי נרצח. אבל הרי יש ל"פושעי אוסלו" מה שקרוי "דם על הידיים". לא?
פירושו של ה"אבל", בקונטקסט הישראלי הטעון כל-כך, הוא הבנה למניעיו ולמעשיו של הרוצח, מתוך התבוננות במציאות מאוחרת לרצח, שאת האחריות לקיומה מטילים על הנרצח. לא פחות מזה. זהו כשל לוגי ומוסרי, זו פיסת-חשיבה אנטי-דמוקרטית במהותה, וזה קול שעולה ומתגבר ככל שחולפות השנים מאז הרצח, ככל שלא למדנו ממנו דבר.
אבל לא נורא, נכון?
ההשוואה לרצח קנדי דמגוגית, אבל מה לעשות שהיא מתבקשת כל כך. הוא לא היה מנהיגם של כל האמריקנים. הוא עורר עליו לא אחת את חמתו של הימין הפרוטסטנטי. הוא לא קידם את ארצות-הברית אל עבר עתיד מזהיר. הוא היה נואף סדרתי, הוא התרועע עם ראשי פשע מאורגן. ועם זאת, מאז הרצח ועד היום, לא שומעים שם "אבל". לא מהוסה, לא בחשאי, לא באתרים של חובבי תאוריית הקונספירציה. אין דבר כזה, כי אסור שיהיה דבר כזה, כי יש ערכים דמוקרטיים מוחלטים, כי לא רוצחים ראש מדינה נבחר כדי לקדם רעיון פוליטי, כי אזרחים לא רוצחים ראש מדינה. פשוט כך. אין כאן שום "אבל".
ואצלנו יש, כי לא למדנו את השיעור הנכון. שנה אחר שנה עולים הקולות של אומרי ה"אבל" ומתגברים: השמאל, כך מלמדים אותנו, "עושה הון פוליטי" מן הרצח. העצרת השנתית היא "למרבה הצער במה לניגוח פוליטי". ובכלל, איכשהו השמאל עצמו נושא באחריות לרצח, כי אמנם יש לגנות את המעשה, א ב ל אוירת ההסתה שקדמה לו לא פסחה גם על השמאל שהסית נגד הימין. עוד שנתיים, עוד חמש, וכל מה שיישאר בשיח הישראלי הוא אגודה גדולה של אומרי-אבל.
המדרון המוסרי מתחיל להיות חלקלק ביום שבו ציבור גדול מוותר על ערכים מוחלטים לטובת קידומה של עמדה פוליטית, צודקת ככל שתהיה בעיניו. כנראה שהתחלנו להדרדר בו עוד לפני הרצח, וטחו עינינו מראות. אחרי הרצח, לא למדנו דבר. מה נזכור בשנים הבאות? שהיה רצח, אבל איכשהו זה לא נורא?
עצרת הזיכרון. איפה ראש הממשלה?
צילום: ערוץ 10
מומלצים
