יצורים חיים המצויידים בתכונות או מנגנונים שמקלים עליהם להסתגל לשינויים סביבתיים, הם יצורים שיש להם סיכוי טוב יותר להתרבות ולשרוד, וכך
גם להעביר את התכונות החיוביות שלהם לדורות הבאים. זהו פחות או יותר הניסוח המינימליסטי של הרעיון הכי גדול שנהגה במאה ה-19, רעיון ה"ברירה הטבעית" המיוחס לצ'ארלס דרווין למרות שהוא לא היה יוצרו היחיד. וכמובן, יש עוד רעיון, גם הוא לא המצאה של דרווין כי אם פיתוח: רעיון האבולוציה. על הקשרים שבין השניים עמלים עד היום גנטיקאים ופלאונתולוגים, הוגי "דרויניזם חברתי", מצדדי "הנדסת אנוש", סוציוביולוגים, פילוסופים של המדע – וסופרים.
מהו רעיון גדול? במקרה הטוב, תוצר מחשבתי שיכול להסביר באיבחה גאונית אחת בעיה עצומה שעד להולדת הרעיון נראתה כלא פתורה או בלתי מוסברת. דרווין שאף להסביר את "מוצא המינים", כשם הכותרת המקוצרת של ספרו שראה אור ב-1859. המצע הפילוסופי עליו ביקש להניח את תורתו היה מורכב מכוהני דת רבי השפעה שצידדו, כמו תמיד, בבריאה אלוהית, ומצד שני מהוגים מטריאליסטים מרדנים שהלכו והתרבו וביקשו להסביר את כל התופעות בעולם החומר במונחים של חומר. האחרונים ניצחו, לעת עתה. לא בלי מאבק. עד היום חיים בארצות-הברית עשרות מליוני בני אדם שעבורם תורת האבולוציה היא תיאוריה שטנית. נסו לברר אם מלמדים אותה במוסדות החינוך של ש"ס, ואולי לא תופתעו מן התוצאות.
"מוצא המינים" הוא ספר טוב מפני שהוא חולל מהפכה רעיונית מאד מורכבת, שהדיה מלווים אותנו עד היום. .
במובן המצומצם, המהפכה הזאת התרחשה בתחום הקרוי מדעי החיים, שקיבל תוקף תיאורטי: עד לימיו של דרווין, ביולוגים עסקו בעיקר בהתבוננות פרטנית ביצורים חיים ובקטלוגים שונים ומשונים שלהם. אבל זו היתה רק המהפכה ההתחלתית. בין התופעות ההגותיות והחברתיות שאפשר לייחס לדרווין, הגם שלא יזם אותן ואולי היה מתהפך בקברו (כמה מטרים מניוטון, בוסטמינסטר אבי) לו שמע עליהם: עלייתה של "חילוניות רציונליסטית" שכפרה לחלוטין בסיפור הבריאה ומכאן גם בקיומו של אל-בורא, צמיחתו של "דרויניזם חברתי" , אוסף של רעיונות שנועד להצדיק ולקדם את השיטה הקפילטיסטית-קונסרבטיבית, אוגניקה – נישואין אומללים של הנדסה חברתית חסרת מצפון עם רעיון, שממילא אין לו תוקף בשנות-דור אלא רק לאורך מליוני שנים. ואחרון, לא בדיוק חביב – סוציוביולוגיה, אותו ענף-ידע המתקיים בטריטוריה הזויה שבין אבחנות נכונות על התנהגות בעלי חיים ותרגומן המפוקפק להסבר של מוסדות חברתיים. ובל נשכח את אחת ההצדקות האידאולוגיות לסלקציה במחנות ההשמדה: גם זו יוחסה ל"מהפכה דרוויניסטית בשרות הרייך".
חיים קטנטנים
מעל לכל – ומדענים ודאי לא יסכימו איתי – דרווין חולל שינוי עמוק בתפיסת-העצמי של האדם, שינוי שבישר מחד את נצחונו של רעיון הקידמה (למרות שדרווין עצמו לא התייחס לאבולוציה במונחים של קדמה ערכית), ומאידך – את החרדה הקיומית של האדם המודרני במאה העשרים ובמאה שלנו.
כי אם אין אל מכונן (דבר שדרווין מעולם לא אמר. הוא היה אגנוסטי – אבל מאמין), ואם אין סיפור בריאה שבמרכזו עומד האדם – היכן הוא עומד? האם היותו חוליה מקרית למדי בתהליך ארוך מיכולת ההבנה של בן אנוש, ללא יד מכוונת וללא השגחה פרטית, אינה הופכת אותו ליצור חסר ישע ולחלוטין לא חשוב? ואם כן, מה באמת חשוב בחייו? ואם הוא פרט מקרי מסיפור ענק – מה בסדר הקוסמי הגדול של הדברים מבחין בינו לבין חיפושית-זבל, למשל?
התפיסה האנתרופוצנטרית, זו הרואה באדם את מרכז היקום, היתה הדלק האינטלקטואלי של הרנסנס. התפיסה הדרויניסטית חוללה תפיסה חדשה וביזורית של היקום החי ושל מקומנו המעורער בתוכו: אם איננו אלא תוצרים של מקרה על גבי מקרה לאורך מיליארדי שנים, כיצד משפיעה ידיעה זו על תפיסת הייעוד שלנו? על עצם פעולתנו בעולם? על ההבחנה המהותית בין "אני" ל"אחר"?
טביעותו האצבעות של השאלות הללו מלוות גם את הספרות המודרנית, שלא חיה בחלל רעיוני ריק. שלושה הוגים גדולים עיצבו את פניה של ספרות המאה העשרים: דרווין היה הראשון שבהם, אבל גם לפרויד ולאיינשטיין שמור מקום של כבוד. נסו להבין את "הגלגול" של קפקא בלי לעבור דרך "מוצא המינים", ולא תבינו דבר.
בימיו של דרווין קראו את "מוצא המינים" כספרות עיונית המיועדת לסקרנים. הוא היה רב מכר היסטרי למרות מחירו היקר – הוא נמכר בלירה שטרלינג אחת, כגובה שכרו השבועי של פועל מיומן – והוא יועד למשכילים חסרי הכשרה מדעית בסיסית. למרות שלא ניתן להשיב את הגלגל לאחור ולהתכחש לאבולוציה של ההתמחות המדעית, איכות הכתיבה עדיין הופכת אותו לספר מענג לאדם החושב באשר הוא חושב, גם אם לעולם לא יהיה מדען.
