זקפה: מה עושים כשהוא עומד בסירובו
להיות אימפוטנט זה לא פיקניק. לא בשבילו, ועוד פחות מזה בשביל האשה שאיתו. אם לא קשה לו, קשה לה, והקרחון המתגבש במיטה מוצא את דרכו לשאר חדרי הבית. איך חיים עם זה? ומי אמר שצריך לחיות עם זה? כמה סיפורים אישיים וכמה מומחים עם עצות טובות
עד לפני שנים לא רבות דיברו על זה רק בחדרי חדרים, אם בכלל. היום מטופלת תופעת האין-אונות הגברית במכונים מיוחדים, אצל סקסולוגים, באמצעות זריקות, תרופות סבתא, ויאגרה ומה לא. עולם הרפואה עושה שמיניות באוויר כדי להזקיף את האיבר הסורר, והמסר הכללי הוא שזה בסדר, מותר לחוות כשל במיטה מדי פעם, אתה לא לבד, אין מה להתבייש, יש מה לעשות.

 

רק בנושא אחד לא מטפלים המומחים, לפחות לא בריש גלי: באשה שאיתו. זו שמייחלת לזיון טוב ומקבלת במקומו איבר רופס וחסר חיים, זו שמגלה הבנה ונותרת
חסרת סיפוק במשך ימים, אולי אף חודשים, ולעתים שנים ארוכות. איך חיים לצד בעל אימפוטנט, שמתחמק מהתמודדות עם הבעיה? זה שמתבייש לגשת לטיפול ("אני? סקסולוג? השתגעת? זה בגלל הלחצים בעבודה, עניין של יומיים וזה מסתדר"), או מחזיר את הכדור למגרש הנשי ("אם היית משתפת יותר פעולה במיטה, זה לא היה קורה"), וזה שמתאים לו לנוח קצת מזיונים: יש כדורגל טוב בטלוויזיה, האשה שאיתו מציעה כבר עשרים שנה את אותה הפוזה, אז למה להתאמץ.

 

60%-40% מהגברים שגילם מעל 60 לוקים בבעיות בזקפה, ומתחת לגיל זה, כ-20% מהם. אין בניסיון כושל או שניים כדי "לזכות" גבר בתואר אימפוטנט, אבל אם זה נמשך, הגבר נדחק לרוב לעמדת התגוננות (או גרוע מזה, התעלמות), מה שגוזר על שני בני הזוג התנזרות כפויה ממין.

 

איך משכנעים את מי שהתייאש מניסיונות הנפל, וכבר ויתר על חיי מין תקינים, לבלוע את הבושה וללכת לטיפול, אחרי שפיתח סט שלם של תירוצים שמתחלפים מדי לילה? ואיך אמורה בת זוגו להתמודד עם הכעס, האכזבה, הדימוי העצמי הנמוך (איך יכול להיות שלא עומד לו רק מלראות אותי עירומה, כמו פעם?). האם להמשיך ולתמוך, אולי למצוא מאהב? להכריח אותו ללכת לטיפול, או אולי להיפרד, כי כבר נמאס לחכות?

 

הייאוש נעשה יותר נוח

 

בעלה של דרורה, 48, סובל כבר שש שנים מבעיות אין-אונות. "זה החל בטפטוף", היא מספרת. "משגרה של פעמיים בשבוע הוא התחיל להתחמק בכלל מזיונים. לא בגלל אשה אחרת, וזה בדוק, פשוט מירידה בחשק המיני. נדרש זמן עד שתפסתי אומץ לבקש ממנו לבצע בדיקות דם, כדי לברר את רמת ההורמונים הגבריים שלו. הוא כמובן נעלב מאוד, ואמר שאצלו הכול בסדר, אבל ביצע את הבדיקות. ברמה הפיזיולוגית, לפחות מבחינה הורמונלית, נמצא כי הכול בסדר".

 

אחרי הבדיקות חל מפנה לטובה, והבעל הרדום ניסה להתעורר שוב לחיי מין פעילים. אבל אז החל המשבר הקשה יותר. "כשכבר היינו מגיעים להתחלה של זיון, הוא לא היה מצליח לבצע חדירה. כלום לא עזר. מה שלא עשיתי, ועשיתי הרבה, לא עזר".

 

- איך הוא הגיב?

 

"זה בדיוק מה שהטריף אותי. הוא התנהג כאילו הוא ממלא את חובתו בכך שהוא מנסה. יותר מזה לא נראה שעניין אותו. יכול להיות שהוא הרגיש מצוקה, אבל הוא לא דיבר איתי עליה. הריטואל היה כזה: היינו מנסים, בעיקר ביוזמתי, פעם בכמה ימים. הזין לא היה עומד, ומהר מאוד הוא היה מתייאש. בהמשך, אני מודה, גם אני התייאשתי, ובדרך כלל הוא היה מסתובב ונוחר בתוך שניות, בעוד אני שוכבת בוהה בתקרה, הרוסה מכעס ומרחמים עצמיים".

 

לטיפול סקסולוגי הוא לא הסכים לגשת בשום אופן. עד היום. "אנחנו חיים כמו שתי ישויות נפרדות, מקיימים לכאורה זוגיות תקינה, ובנושא המיני חלוקת התפקידים היא שאני 'המעוניינת' והוא 'נעתר' לי ולא מצליח. לכאורה, אילו טענות יכולות להיות לי כלפיו? הוא מנסה, ולא יוצא".

 

- אתם מדברים על מה שקורה?

 

"כבר לא. פעם הייתי יוזמת שיחה, והוא היה יוצא ידי חובה ומשתף פעולה. מעולם לא שמעתי ממנו 'בואי נדבר על מה שקורה לנו במיטה'. כאילו זו הטריטוריה שלי. לא הולך, מה לעשות? מן אללה".

 

"אני סובלת פעמיים: גם מהיעדר מין, שחסר לי מאוד, וגם כי מה שלא אעשה אני נתפסת אשמה. כשאני יוזמת אני אשמה, כי אני מלחיצה אותו, ואז איך אני בכלל מעלה על דעתי שיעמוד לו. וכשאני שוכבת כמו מומיה אני אשמה, כי איך אני מצפה שיעמוד לו אם אני לא מגרה אותו.

 

"אם אני מנסה לדבר זה הכי מלחיץ, כי אז הוא מרגיש שהוא עומד למבחן, ואם אני לא מדברת אני משתגעת מתסכול. כך או כך, אנחנו במבוי סתום".

 

זה לא אתה, זה אני

 

תגובתה של דרורה אופיינית לרוב הנשים, אומרת מרים ברנר, מטפלת מינית מוסמכת. "מוקד הבעיה הוא בעצם התקשורת בין בני הזוג: רוב הזוגות לא מתקשרים בצורה פתוחה בנושא יחסי המין ביניהם, ובעיה זו מתעצמת כשהאשה נוכחת שבעלה מפסיק לקיים איתה יחסי מין. יכול להיות שתחילה היא תשים לב שהוא מתחמק ומתרחק, ורק אחרי תקופה מסוימת היא תיווכח שהוא סובל מאיבוד זקפה. אחד הדברים הראשונים שנשים עושות הוא לקחת את הכשל הזה על עצמן".

 

- למה?

 

"זה קשור בחינוך שלנו ובהבדל במבנה המוח של גברים ונשים. הנשים בוחנות ומתעמקות במה שקורה להן מהפן הרגשי, וקיים הבדל בתגובה שלהן למשברים במשפחה. באופן טבעי כשהגבר נכשל במיטה, האשה מתחילה לדוש ולנתח את הכשל מכל מיני אספקטים, מה גם שבדרך כלל היא זו שמקדישה יתר תשומת לב לזוגיות. המסר הסביבתי מקנה לה יותר לגיטמציה לתת חשיבות לרגשות וליחסים. כשמערכת היחסים בכלל, והמינית בפרט, נפגמת, היא מתחילה לבדוק מה קורה, וקודם כול היא חושבת שהיא אשמה, ואף מגוננת על בעלה: 'הוא מסכן וקשה לו'".

 

רוב הנשים, כך ברנר, פוחדות לגעת בנושא הכאוב, גם בגלל ההבדלים החברתיים וגם בגלל התקשורת האינטימית הלקויה. "לא קל לזוגות להיפתח, קשה לאשה להביא את הבעל לטיפול, אלא אם מדובר באין-אונות עקב סיבה רפואית (ראו מסגרת), אז קיים סיכוי שהגבר ישוחח עליה ויהיה פתוח לטפל בבעיה. כשנראה לו שהרקע נפשי, ברוב המקרים הוא ידחיק, ייראה אדיש, כאילו לא אכפת לו. מדובר כאן באגו פגוע, בגבריות ממוטטת. האשה, לעומת זאת, נוטה לבדוק בציציותיה ולא בציציותיו: האם היא מעניקה לו תשומת לב, האם היא מאהבת טובה, אולי היא שמנה מדי, רזה מדי, מקומטת מדי".

 

ברנר מספרת על אשה שבעלה פוטר מעבודתו, נכנס לדיכאון, ולקה באין-אונות. "שנה תמימה הוא נמנע מקיום יחסי מין. בלילה הייתה אשתו מניחה יד על איבר מינו, או מלטפת אותו, והתגובה הייתה תמיד זהה: הוא היה מתרחק. כל זה קרה בלי מילים, שוב ושוב. אף אחד מהם לא יזם שיחה. בשלב מסוים היא החליטה לפנות לייעוץ. בהסתמך על המין הטוב שהיה ביניהם בעבר, היא האמינה שאם ידריכו אותה להביא אותו לטיפול מיני, הם ישקמו את היחסים".

 

והבעל אכן הגיע, "אחרי שהיא לחצה ממש חזק. המדהים הוא, שמה שעלה לשיחה בדקה הראשונה לא היה נושא הפיטורים ולא הדיכאון. היא פשוט חשבה שיש לו מאהבת. הוא בכלל לא היה בכיוון, אבל היא הייתה מותשת כל כך מהמרדף אחריו שלא הניב פרי, שלא יכלה לחשוב אחרת. היא הייתה פגועה מאוד, פגיעה שהתלוו אליה גם חרדת נטישה ופחד מהלא ידוע, ומרוב שהייתה שקועה במצוקה שלה, לא הייתה מסוגלת להתבונן בו".

 

- יש נשים שמגיבות אחרת?

 

"יש נשים אסרטיביות יותר, שיגידו לבעל, 'מה קורה לך? אנחנו לא שוכבים, לא עומד לך'. אפילו לא בהתרסה, אלא בצורה עניינית. ברוב המקרים גם פנייה כזו תיתקל בהתחמקות משיחה. המצב האידיאלי, כמובן, הוא ששני בני הזוג יחשבו ביחד מה קורה. מניסיוני, זה יוצא דופן. הגברים הרבה פעמים מחכים, ואם הם כבר פונים, הם מגיעים לבד, ואנחנו מבקשים להביא את בת הזוג. במקרים רבים הנשים מלחיצות ויורדות על הגבר, ומרחמות על עצמן, ואז המצב מסתבך יותר. נכנסים לתקיעות".

 

- מה את מציעה להן? לקחת מאהב?

 

"זה לא פתרון זוגי. שהאשה תלך לטיפול, לעזור לעצמה, ותנסה להביא גם את בן הזוג. שתתחיל לבד, ובמשך הזמן הוא יצטרף. וגם אם לא, לדבר ולהסביר ולא להאשים. להסביר את המצוקה שלה, ועד כמה חסרה לה האינטימיות והקרבה. לנסות להביא אותו להסתכל גם על הצד שלה".

 

- ובמקרה כמו של דרורה, שהבעל נראה אדיש לבעיה?

 

"אצלם הבעיה נהפכה מבעיה מינית שאפשר לטפל בה, לבעיה זוגית רצינית, למשבר בנישואים. אם הבעל לא עושה מאמץ להתחשב בה, המסר הוא שאולי הנישואים לא חשובים לו. זוג שחי בלי סקס שנים רבות כל כך, לא מקיים קשר זוגי אינטימי, אלא מטפל באחזקת הבית ובילדים. צריך לקבל החלטה. אם משלימים עם המצב, אולי לחשוב על פירוק הזוגיות. אפשר לחיות טוב בלי סקס, אבל רוב האנשים רוצים אינטימיות בזוגיות, ואין סיבה לוותר עליה. ההחלטה האישית היא, מה המחיר בהמשך קשר כזה לעומת מחיר הפרידה. כך או כך, זה מסובך".

 

ומחכה ומחכה למי למי

 

נשים מוכנות הרבה פחות מגברים לעמוד על זכותן לחיי מין מספקים, טוען ד"ר אילן בירן, פסיכולוג וסקסולוג. בפועל, רוב הפונים למרפאות הסקסולוגיות הם גברים. "נשים לא מפרגנות לעצמן, והגברים שלהן לא מפרגנים להן. האשה היא אמנם קורבן של בעיית התפקוד של הגבר שלה, אבל צריך לזכור שהיא גם חלק מהבעיה. כמעט תמיד הקשיים המיניים הם מרקחת משותפת של שני בני הזוג. אבל נשים מעטות מגיעות לקבל עזרה, ומי שכבר מגיעה, בדרך כלל באה בגישה של 'זה בשבילו'".

 

שתי נשים יוצאות דופן שטרחו והגיעו למרפאתו של ד"ר בירן, חיו עם בעלים נטולי זקפה במשך שנים, והחליטו לקחת יוזמה. אחת מהן, בת 40, הגיעה להתייעץ כיצד להביא את בעלה לטיפול. "בשיחות איתה התברר, שבעיית האין-אונות הייתה חלק מבעיות בנישואים, והיא החליטה לעבור טיפול פסיכולוגי שנמשך כמה חודשים, כדי לברר לעצמה מה מצבה בכלל במערכת הזוגית. היא גם עברה ייעוץ בנוגע למיניות שלה. אחרי שהתחזקה, אזרה עוז, פנתה לבעלה, והם עברו ביחד טיפול משקם.

 

"אצל השנייה קרה מה שקורה בדרך כלל: לצד הבעיה התפקודית נוצרה אצל הבעל גם הפרעת חשק, כי גבר שסובל מאין-אונות מדכא ומרדים את היצר המיני כדי לא להתמודד עם הבעיה. אחרי שנים של חסך מיני החליטה אשתו להחזיר לעצמה את הביטחון בנשיותה באמצעות סרוגייט, ואחרי הטיפול הצליחה לשקם גם את הקשר המיני עם בעלה. הוא החל ליטול ויאגרה, והחשק חזר לככב במיטה שלהם. התברר שדווקא הצורך שלה לעבור תהליך טיפולי שידר לו שהיא מעוניינת בו, כי הוא הרגיש דחוי על ידה כל השנים.

 

"אין גבר שלא חווה מדי פעם הפרעה בזקפה, או היעדר תשוקה, וקשה למצוא אשה שלא חוותה לפעמים כאב בחדירה או הפרעה בתשוקה", אומר ד"ר בירן. "השאלה היא מה עושים עם זה. אלינו מגיעים מי שלא ביקשו עזרה בזמן, עד שהקושי המיני נהפך לבעיה זוגית רצינית, שעליה מונחים פחדי דחייה ונטישה".

 

קשת התגובות הנשית לאימפוטנציה היא מגוונת. "נשים רבות לא מייחסות לתופעה חשיבות מרובה, בבחינת 'ככה זה בחיים'. אחרות מברכות על המנוחה שנחתה עליהן. יש כאלה שחשות אכזבה ותחושת דחייה, מקצתן מבליגות, שותקות, מתוסכלות, ואחרות יורדות על הבעל וממררות את חייו".

 

חפש את האשה

 

שלומי, גרוש ותיק, בן 50, מספר: "בבעיות של חוסר זקפה נתקלתי כל חיי, פה ושם. בדרך כלל תפקדתי מינית בסדר, כך שמעולם לא חשבתי לטפל בזה. עם אשתי לשעבר הבאתי את עצמי למצב שכאשר הייתי זקוק למין, מבחינה פיזית טהורה, בלי להשקיע כמעט רגש, הזין היה עומד לי, והיינו שוכבים. הבעיה שלי, ועליתי על זה רק אחרי גירושי, הייתה רגשית. נוצר אצלי מעין ניתוק בין מין לרגש. כשרציתי מין, תפקדתי טכנית, התעלמתי מהכישלונות הספורים".

 

התקשורת הזוגית עם אשתו לשעבר הייתה לקויה. כשלוש שנים לפני שהתגרשו, ומצב היחסים כבר היה מתוח - חוסר אהבה, חוסר תשוקה - הוא פסק לתפקד מינית. "לא עמד לי בכלל, גם כשרציתי. אבל היא אף פעם לא שאלה ישירות מה קורה, ואני לא נידבתי מידע. פחדתי להתמודד עם הקושי הרגשי שלי להתמסר. העדפתי לחיות בלי מין, היא העדיפה להתעלם ממה שקורה, ואני זוכר את זה כתקופה מתסכלת ועצובה".

 

כחמש שנים אחרי הגירושים שלומי התאהב. "כבר במפגש הראשון במיטה לא עמד לי. בתחילה, מכוח ההרגל, חיפפתי את הבעיה. חשבתי שזה יסתדר בגלל האהבה והתשוקה. אבל המפגש בין הרגש למין, שתמיד עקפתי אותו, לא נתן לי הפעם להתחמק. הבנתי שאני צריך לקחת אחריות, ושהפעם, במערכת הזוגית החדשה, אני רוצה וחייב לטפל בבעיות הזקפה, שנבעו מפחד הכישלון ומהזנחה של שנים רבות".

 

- איך הגיבה בת הזוג החדשה?

 

"מההתחלה היא הייתה נחושה שלא לוותר על מין טוב. היה לי חשוב לבנות איתה מערכת מינית שתהיה טובה לשנינו, ובפעם הראשונה בחיי החלטתי שהגיע הזמן להיפרד מהעבר. מכיון שהתקשורת בינינו מצוינת, דיברנו המון, ניסינו המון, תקופה ארוכה נטלתי ויאגרה כדי לצאת מהמעגל שאליו נכנסתי, וזה באמת עזר. זה לקח זמן, ולא היה קל. עד היום אני חווה מדי פעם בעיות בזקפה, אבל הן מינוריות. אנחנו בדרך הנכונה".

 

- זה משפיע על מערכת היחסים שלכם?

 

"היום המין זורם, וגם אם יש כישלונות מדי פעם, לא עושים מהם עניין. אני בהחלט תולה את ההישג הזה בכך שלא טאטאנו את הבעיה, מה שעשיתי שנים רבות. היו לנו לילות קשים, מלווים בבכי, בכעסים, אבל הצלחנו להתגבר".

 

עד כמה האשה "אשמה" בירידת התפקוד המיני של בן זוגה? אולי שנים לצדה של רעיה מוזנחת בטרנינג בלוי, ברולים ובנעלי בית גרמו לו לאבד עניין במין? אולי כישלונות אקראיים שזכו אצלה לתגובה פוגעת ומלגלגת חיסלו אצלו סופית את הרצון והביטחון לנסות שוב?

 

"שחיקה בזוגיות עלולה לתרום לירידה בחשק המיני, וזו תוביל לשינויים בזקפה", אומרת מרים ברנר. "אבל מניסיוני, מי שסובל מירידת חשק עקב שחיקה, הן דווקא הנשים. גברים מושפעים פחות משחיקה בזוגיות.

 

"חוסר חשק יכול להביא את האשה להזנחה ולהשמנה, היא מפסיקה להיראות סקסית, והגבר עלול להגיב באין-אונות. אבל חשוב לזכור שהכול בראש. יש גבר שיחשוק באשתו גם אם שמנה, וגם אם לא מרטה שערות במשך שנתיים. הזקפה שלו תישאר איתנה. גבר אחר יחליט שריח הבושם החדש שלה מפריע, או הטלפון שמצלצל מוציא אותו מריכוז ומשפיע על הזקפה. אני סבורה שלא ההתנהגות של האשה, אלא הפרשנות של הגבר, היא זו שיוצרת בעיות בזקפה".

 

אילנה ארד לוין, פסיכולוגית וסקסולוגית, מפנה את הזרקור דווקא להתנהגות הנשית, ומשרטטת קווים לדמותה של אשה שמולה עלול הגבר לאבד את אונו: "לעתים גבר מאבד זקפה כשהוא מרגיש מכווץ מהאנרגיות המיניות של אשתו, ובוחר להרגיש חלש מולה. הדפוס הקלאסי ידבר על אשה ששופכת מה שיש לה על הלב, מתפרצת, מטיחה אמת בפנים, כעסנית, או מצליחנית, בעלת סוג של עוצמה. בלי שתרצה היא מסרסת אותו, כמובן לא במכוון והיא לא אשמה. הבחירה שלו היא להרגיש חלש. מה שמשבש תפקוד מיני אצל גבר הוא פחד, אשמה וענישה, במינונים משתנים. או שהוא בוגד וחש אשם, או מפוטר וחש לא מוערך, או שהוא כועס ומעניש את אשתו בחוסר זקפה. זו נקמה, דרך לתסכל, בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים'".

 

אילנה מספרת על זוג שהגיע לטיפול אחרי 15 שנים של חוסר תפקוד מיני של הבעל. "האשה הייתה מצליחנית, קפדנית מאוד, מלאה התחייבויות, מגיעה בזמן, הכי יעילה. בעלה היה בחור איטי יותר ולא מיצה את עצמו במקצוע שלו. בתחילת הקשר ביניהם היה התפקוד המיני תקין, אם כי הוא פחד מההתפרצויות שלה וניסה לרצות אותה. בשלב כלשהו החל לסבול מחוסר זקפה, גם כי הוא פחד ממנה וגם כי הוא כעס עליה והעניש אותה".

 

"חשוב להבין", היא מדגישה, "שכשהבעל בוחר לפגוע בעצמו כדי לפגוע באשתו, זו חרב פיפיות שפוגעת בשניהם. מומלץ לדבר על זה בלי האשמה אלא מתוך חמלה הדדית, ולזכור שגם אם לא עומד לו, עדיין יש לו אצבעות, פה וגוף. אפשר להתחבק ולהתמזמז, והוא יכול לעזור לה לגמור. גם אם בגזרה המינית הכול דפוק, זה לא אומר שכל הקשר דפוק. אולי יש בנישואים גם דברים טובים, וכל אחד צריך לעשות את השיקולים שלו אם ללכת או להישאר".

 

מתי צריך לגשת לטיפול

 

"מהר", ממליצה מרים ברנר. "אחרי הפעם השישית ברציפות, כשמופיעה בעיה בזקפה, כדאי להתייעץ עם סקסולוג. אם זה קורה פעם-פעמיים, והגבר לא עושה מזה עניין, זה יסתדר. אבל מרגע שהוא נכנס לחרדת ביצוע ומתחיל לחשוב 'מה קורה לי, אני לא גבר', אלה מחשבות אובססיביות לפני חדירה, שעלולות להתחיל מעגל אין-אונות של שנים. אם פונים לטיפול בהקדם, גדל הסיכוי למנוע הידרדרות ולצאת מזה בלי שייווצרו משקעים בזוגיות.

 

"חשוב לא פחות לבדוק את ההיסטוריה הרפואית, ולברר אם יש רקע פיזיולוגי להיעדר הזקפה. צריך לבצע בדיקות שישללו בעיה רפואית לא מטופלת כמו סוכרת, או תופעות לוואי של תרופות, ולעבור גם בדיקה לזרימת דם באיבר המין (דופלר) ובדיקה של זקפת הלילה (NPT)".

 

"כשאני יוזמת מין אני אשמה, כי אני מלחיצה אותו, ואז איך אני מעלה על דעתי שיעמוד לו? וכשאני שוכבת כמו מומיה אני גם אשמה, כי איך אני מצפה שיעמוד לו אם אני לא מגרה אותו?"

 

דרכים להעמיד אותו במקומו

 

  1. אל תעשי מזה עניין. הסיטי את הפעילות המינית להתעלסות אינטימית, הכוללת ליטופים, חיבוקים וגירוי אוראלי או ידני. אם ייווצרו תנאים מתאימים לחדירה - יופי, אם לא, אז לא. רק לא לשדר מצוקה כבר בכישלון הראשון. אם זה זמני, זה לא אסון.
  2. אל תשחקי את הקורבן. להיכנס ל"אני דחויה", ו"אתה לא אוהב אותי", זה מיותר. עדיף להיות עניינית, ליזום שיחות עבודה מעשיות, ולשדר שזה מצב לגיטימי, זה יכול לקרות, וגם יכול להיפתר.
  3. אל תלחיצי. לחץ עלול להפוך את הבעיה לכרונית. העבירי את המסר: "אני לא רוצה את הכלי שלך אלא את הקשר איתך".
  4. אל תוותרי על פתרון. עודדי את בן הזוג לפעול כזוג וללכת לטיפול. אם הוא מסרב, לכי בעצמך. מטפל מיני ידריך אותך איך להתנהג, ואיך להביא גם את הבעל בעקבותייך.
  5. אפשר גם להציע לבעל לפנות לרופא משפחה, שהוא דמות מאיימת פחות. הוא ירשום ויאגרה או ימליץ על פתרון אחר.
  6. אם זה מקרה אבוד, הסיקי מסקנות. אי אפשר לכפות על מישהו טיפול בעל כורחו. מי שלא רוצה לקבל טיפול סקסולוגי או פסיכולוגי, יחבל בו מהר מאוד, או שלא ישתף פעולה.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה זקפה: מה עושים כשהוא עומד בסירובו
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אימפוטנציה
    צילום: סי די בנק
    60%-40% מהגברים שגילם מעל 60 לוקים בבעיות בזקפה
    צילום: סי די בנק
    ynet ספיישל
    מנטה שוק
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים