לבטים בדרך להצבעה
השרים דני נוה ולימור לבנת מהליכוד על הלבטים שמלווים אותם בדרך להצבעה על עסקת חילופי השבויים. אחד יתמוך, השנייה תתנגד
| דני נוה |  | לימור לבנת | | | | |
דני נוה
חזור למעלה
חובתנו לעשות הכל
שאלו אותי בשבוע האחרון לא מעט פעמים כיצד אחיה עם הצבעתי בישיבת הממשלה – בעד או נגד עסקת השבויים.
ניסיתי להסביר לשואלים, ואולי גם לעצמי, שאין לשאלה הזאת תשובה; שאין בהצבעה שלי ושל חברי לממשלה תשובה מי צודק ומי לא; שאין כאן תשובה של שחור ולבן. על הפרק עומדת החלטה של חיים ומוות, החלטה שאין ספק שהיא הקשה ביותר שעליי לקבל בחיי הציבוריים.
אני מלווה את משפחות השבויים והנעדרים זה תקופה ארוכה. הייתי עד לכאבם הקשה בפגישות עם חברי קונגרס וסנטורים אמריקנים, בעת שביקשנו את עזרתם בשחרורם של יקיריהם. הדמעות של עדנה ושל חיים אברהם, הכאב של ציפורה ושל יעקב אביטן, השקט המיוסר של בני משפחת סועאד והציפייה של אורי טננבאום לשובו של אביו הבהירו לי כי חובתנו המוסרית לעשות הכל כדי להחזירם הביתה.
ממול עומדים בני משפחתו של רון ארד, שאנו – כמדינה ששלחה אותו לטיסת הפצצה בלבנון – מחויבים להחזירו הביתה לאחיו, לאשתו תמי ולבתו יובל.
אני יושב ומסתכל על שלושת ילדיי, שביום מן הימים יתגייסו לצה"ל, אני מבין עד כמה ההחלטה שלנו היא כמעט בלתי אפשרית. האם מישהו מאתנו יכול לוותר על בן אחד תמורת חייו של השני? התשובה היא חד-משמעית: לא. מדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי שכל בניה שנמצאים בשבי, וזה כולל גם את עזאם עזאם, האזרח הישראלי הנמק בכלא המצרי, יחזרו לבתיהם. כי כך מצווה אותנו התורה במצוות "פדיון שבויים", כי על הערכים הללו קמה המדינה, ורק בזכותם היא תמשיך להתקיים.
לימור לבנת חזור למעלה
אסור לתת פרס לטרור
זו הכרעה מוסרית של שכל מול רגש. זו גם הערכה מוסרית של רגש מול רגש, סמל מול סמל, ערך מול ערך.
כשנפגשתי בשבוע שעבר עם דודו וחן ארד, וכשנפגשתי ביום חמישי עם יעקב וציפורה אביטן – ידעתי שאין הכרעות קלות. אין תשובות פשוטות, ומצעדי ניצחון לא יהיו כאן.
דמעות ההקלה של משפחות אברהם, אביטן וסועאד, ודמעות השמחה של משפחת טננבאום, הן דמעות הייאוש ואובדן התקווה של משפחת ארד. וכך גם הערכים. מול הערכים של פדיון שבויים, של ערבות הדדית, של הבאה לקבר ישראל – שהם ערכים מוסריים, יהודיים וכל-כך ישראליים – עומד ערך נוסף שעליו התחנכנו: אסור להפקיר שבוי או פצוע. ובשם הערך הזה אסור להפקיר את רון ארד, לאחר שוועדת וינוגרד קבעה כי הסיכוי שהוא חי גובר על הסיכוי שאינו עוד בין החיים.
ועוד כלל שעליו גידלנו דורות: אסור לתת פרס לטרור. ובשם הכלל הזה אסור לשחרר את מוסטפה דיראני, שעינה והחזיק בתא המטען של מכוניתו את רון ארד במשך שנה, לפני שמכר אותו. גם אלה ערכים מוסריים-יהודיים וכל-כך ישראליים. ויש עוד ערך: שלא משחררים רוצחים עם דם על הידיים. ואכן, ראש הממשלה החליט שלא ישוחרר קונטאר, הרוצח של משפחת הרן בנהריה. זה מעבר לקו האדום. ודיראני? האם אין דמו של רון ארד על ידיו? קונטאר מתחת לקו האדום, ואילו דיראני מעליו? בהכרעה המוסרית-ערכית הזו לא רק אי-שחרורו של רון ארד, אלא גם שחרורו של מוסטפה דיראני, מתנוססים מעלינו כדגל אדום.
ובהיבט האסטרטגי, לטווח הארוך יותר, הדברים נראים בהירים יותר. רוב המחבלים מ-1,150, ששוחררו ב"עסקת ג'יבריל" ב-1985 תמורת שלושה חיילים ישראלים, חזרו לפעילות טרור. ביצועה של עסקת איראן-חיזבאללה עכשיו יספק לנסראללה עוד מחבלים במקום אלה שצה"ל מחסל. שחרור אחרים שרצחו או ניסו לרצוח ישראלים יעודד עוד טרור ועוד לחץ על ישראל, יגביר את העימות, יביא להסלמה צבאית ולסכנה לעוד ועוד אזרחים ישראלים.
מעבר לרגש, צריך לפנות אל הראש, אל השכל. ובהכרעה הקשה, המוסרית-ערכית-מצפונית הזאת, אני מצביעה נגד.
לפנייה לכתב/ת 
רון ארד. השמחה של אלה, היא הייאוש של האחרים
צילום: ארכיון
מומלצים
