| |
לחנך את תאודורקיס
מה אפשר לעשות עם תאודורקיס שכזה? במקום להחרים ולהכריז על ברוגז, צריך להילחם בו באמצעות הנשק היהודי העתיק: האינטלקט וכושר הטיעון
יש שתי דרכים להילחם בגילויים החדשים של האנטישמיות שמפעפעים באירופה. דרך אחת תובעת מאמץ אינטלקטואלי מתמשך, והדרך השנייה - קלה מאוד אבל בלתי אפקטיבית לחלוטין, ואולי משום זמינותה ונגישותה הפכה לדרך המובילה בשיח הציבורי בישראל. היא מובילה לשום מקום, אבל כדאי להתמקד בה לרגע, לפני שמציעים אלטרנטיבה.
"להחרים!". הקריאה הזאת היא תמצית הדרך הקלה. שמענו התבטאות אנטישמית מפי איש רוח, אמן או יוצר? לא ניתן לו להופיע בישראל. לא ננגן את יצירותיו, לא נתרגם את ספריו, לא נקנה אותם. מבחינתנו הוא לא קיים. ברוגז לעולם. בהחלט אפשר להבין את שאט הנפש והעלבון העומדים ביסוד הרצון להחרים, ואפשר אפילו להתפתות ולהרחיב את החרם: לא ניסע לצרפת ולא נצרוך את מוצריה. גם איטליה בעצם צריכה לעלות על מפה החרם שלנו. הבה נשוב לקרוא לפסטה בשם העברי "אטריות" ובעודנו עושים כך, אולי כדאי לדון בצעדי החרם המתבקשים נגד יוון ואייה היפים. אולי גם לשם לא ניסע.
בשלב זה, אפשר להתחיל לשרטט מפת חרם עולמית ולנעוץ סיכות בכל מדינה שממנה הגיעה התבטאות אנטישמית. ולנעוץ אותה חזק, שיכאב. ואנחנו נשב בבית, נחושים בצדקתנו, חמושים בקפל"דינו ולא מדברים עם אף אחד. אז נרגיש צודקים מאוד, ואולי אפילו נעלים מבחינה מוסרית. השאלה היא כיצד התנהגות כזאת תורמת ולו מעט מזעיר להפחתת האנטישמיות בעולם. התשובה המתבקשת מאליה היא שאין בה כל ניסיון רציני להתמודד עם תופעה היסטורית-תרבותית קשה, שמדי כמה שנים מרימה את ראשה המכוער – ואנחנו יודעים רק לומר לה "מחרימים אותך".
שורשיה ההיסטוריים של האנטישמיות המודרנית קבורים עמוק בעברה הנוצרי-דתי של אירופה, אבל אנטישמיות – כמו כל תופעה של גזענות – נובעת בראש ובראשונה מבורות ומחוסר ידע. אם נגזר עלינו להיות אור לגויים, אולי אפשר, במקום להחרים, לנסות לחנך?
ניקח את מיקיס תאודורקיס כמשל. אנחנו "מזדעזעים" ו"מוחים" על כך ששרים בממשלת יוון לא נזפו בו כשפתח את הפה ויצאו ממנו שטויות נוטפות רעל.
ובכן, אני מאמינה שהתרבות היהודית בכללותה, ודאי וודאי כמה מנציגיה בישראל, חזקים די הצורך כדי לא לצעוק "גוועלד" ולתבוע הגנה מזרים כשמתקיפים אותה. אז מה אפשר לעשות עם תאודורקיס שכזה? הנה רעיון: להזמין אותו לעימות פומבי ביוון, במגרש הביתי שלו, עם אינטלקטואלים יהודים וישראלים, שם יעלו בצורה מסודרת העניינים שתאודורקיס נקב בהם בנאומו המבולבל משהו. למשל, כי "היהודים הם מקור כל הרוע שבעולם". הגדרה מוסכמת של רוע תכלול, כמובן, את מספרן והיקפן של מלחמות הכיבושים שהיהודים פתחו בהן בעידן המודרני, ואת מספרם של הנספים במלחמות אלה. אם נביט בהיסטוריה של יוון, ממלחמות הבלקן ועד ימינו, יתברר מיד מי מנצח. אם נתבונן בהיסטוריה של הכנסייה הקתולית, מחרחרת המלחמות הגדולה בתבל עד להופעתו של היטלר, ברור לגמרי מי מנצח.
אבל תאודורקיס אמר עוד כמה דברים: שגיבורי התרבות של יוון, כמו פריקלס, חשובים יותר מאברהם ויעקב, שהם רק "צללים" בהיסטוריה היהודית. כאן אפשר לגייס לעזרתנו תיאולוגים נוצרים חכמים שיבהירו לתאודורקיס אחת ולתמיד כי יסודות המוסר של העולם המערבי קרויים "יודאו-נוצריים" לא בכדי, ולא במקרה נפקד מן המונח הזה העבר היווני הפגאני, שאולי ייצר דמוקרטיה פונקציונלית באתונה לזמן מה, אבל בהחלט לא תמך ברעיון שכל בני האדם נבראו בצלם.
ועוד אפשר יהיה להסביר לתאודוראקיס כי כמה מגדולי ההוגים בתולדות היהדות, כולל הרמב"ם, היו פרשנים מצוינים של אפלטון ושל אריסטו והכירו בחשיבות יצירתם עוד לפני שחזרו וגילו אותם במערב בתקופת הרנסאנס. דברים רבים אפשר יהיה לומר לו, במקום להחרים ולהוקיע ולהתחמש בשתיקה.
ולא רק לו.
אנטישמיות של בורים גמורים, גזענות של בורים, היא תופעה כלל עולמית שגם אנחנו איננו נקיים ממנה. מה שמדאיג כעת הוא אנטישמיות של משכילים, של מובילי דעת קהל, של אנשים שהמוני בורים, אם הם רוצים בכך, יכולים להיאחז במילותיהם. באנטישמיות הזאת צריך להילחם בנשק היהודי העילאי. זה לא הברוגז, זה לא הרובה. זה האינטלקט. זה כושר הטיעון. זה "הכוזרי" של ימינו. אם רק נדע להפעילם.
|
