| |
מיתוס השלום והכלכלה
תסתכלו על הגרף ותגידו: האם אתם עדיין מאמינים לאלה שחוזרים ומשננים באוזניכם כי שיפור במצבה הכלכלי של ישראל מחייב התקדמות במישור המדיני?
על פי הדעה הרווחת, יוזמת השלום של תחילת שנות ה-90 וחתימת הסכמי אוסלו בעקבותיה, הביאו תקופה של צמיחה כלכלית ושגשוג חסרת תקדים במשק. סברה זו עדיין רודה בתודעה הציבורית ותורמת רבות לדוֹגמה כי ללא הגעה להסדר עם הפלסטינים, גורלו של המשק הישראלי נחרץ.
אולם על-פי נתוני הצמיחה הרשמיים בשנים 1990-2003, האמת שונה לחלוטין, והרבה פחות חד-משמעית מה"אקסיומה" ש"בלי שלום אין צמיחה". התבוננות בגרף המצורף מימין לכתבה, המציג את שיעורי הצמיחה של התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), חושפת את העובדות הבאות:
בשנים 1990, 1991, 1992 - כלומר בתקופה טרם החתימה על הסכם אוסלו הראשון (הסכם הצהרת העקרונות הידוע כ"אוסלו I") בספטמבר 1993, עמד שיעור הצמיחה השנתי על 6.63% בממוצע. גם אם נצרף את שיעור הצמיחה ב-1993, שהיה נמוך באופן חריג, עדיין הייתה הצמיחה הממוצעת בארבע השנים שקדמו ליוזמת אוסלו קרובה מאוד ל-6%.
לשם השוואה, בשנים 1996-1999 - ארבע השנים שלאחר החתימה על הסכם הביניים הידוע כאוסלו II, בספטמבר 1995, הייתה הצמיחה השנתית הממוצעת 3.4%. אפילו אם נצרף את שיעורי הצמיחה הגבוהים במיוחד של 1994 ו-1995 , תעמוד עדיין הצמיחה השנתית הממוצעת על 4.5% בממוצע, לשש השנים שבין מועד החתימה המקורית על הסכמי אוסלו לבין סוף העשור. זהו שיעור צמיחה נמוך באופן ניכר מזה ששרר בארבע השנים הראשונות של העשור, טרם הסכמי אוסלו.
נקודה מעניינת היא שבמהלך שנות ה-90 היו חמש שנים שבהן צמח המשק ביותר מ-6% בשנה. מתוך חמש השנים הללו, שלוש (1990, 1991, 1992) היו בתקופת שקדמה לאוסלו, בעיקר בזמן ממשלת שמיר , ואילו שתיים בלבד (1994, 1995)היו בתקופה שלאחר כריתת ההסכמים. רק ב-2000 הגיע שוב המשק לקצב גידול של מעל 6% , לפני צניחתו לשיעורים שליליים בעקבות האלימות שפרצה לאחר כישלון יוזמת ברק בקמפ-דייויד.
זאת ועוד, בדיוק אחרי חתימת אוסלו ב' (לקראת סוף 1995) החל שיעור הצמיחה לצנוח במהירות. בהקשר זה יש לזכור שבתקופת ממשל רבין-פרס (1992-1996) עם בייגה שוחט באוצר, הואץ שיעור הצמיחה באופן מלאכותי באמצעות גירעון תקציבי אימתני, שלקראת סוף כהונת שוחט הפך לאיום מוחשי על היציבות הכלכלית של המדינה. עובדה זאת חייבה נקיטת אמצעי ריסון חריפים מצד ממשלת נתניהו (בניצוח שרי האוצר דן מרידור ויעקב נאמן). צעדי ריסון אלו מסבירים במידה רבה את שיעורי הצמיחה הנמוכים בסוף שנות ה-90, ואף הניחו את הבסיס לצמיחה המרשימה בשנת 2000. (אחרי הכל, קשה ליחס תופעה זו לשלטון ברק בלבד, שהחל את כהונתו רק במחצית 1999).
ההתאוששות המהירה הזו נעצרה באופן דרסטי עם קריסת יוזמת השלום של ממשלת ברק. מעשה, רק בשנה הנוכחית החלה המשק שוב להראות סימני צמיחה צנועים, כאשר הסיכויים להסדרי שלום נראים קלושים מאי-פעם.
הנתונים לעיל אינם מתיישבים כלל עם הסברה המקובלת כי שיפור מצבה הכלכלי של ישראל מחייב התקדמות במישור המדיני. נכון שהושגו שיעורי צמיחה נאים בתקופת אסלו (בעיקר בשנים 1994 ו-1995), אולם אותם שיעורים - ואף גבוהים יותר – הושגו בשנים שקדמו לאוסלו, ובתקופה שבה נחשב אוסלו לנחלת העבר (מיד עם תום כהונת נתניהו, בשנת 2000).
לאור כל אלה, ניתן להבין מדוע אדם חסר-פניות, המתבונן בנתונים אלה, עלול להגיע למסקנה הכופרת והפרדוקסאלית כביכול, שלא זו בלבד שלא קיים קשר מובהק בין יוזמות שלום לבין הביצועים הכלכליים של המשק הישראלי, אלא שהתואם בין השניים הוא אף שלילי.
|
