לחיות את גוגול
לאחר שהגיע אל פסגת היצירה וההצלחה עם "נפשות מתות", הכישרון המקאברי הגדול של ניקולאי וסילייביץ' גוגול כמו נעלם. אריאנה מלמד על האיש שחייו הם סיפור גוגוליאני

 

ב-24 בפברואר 1852, עשרה ימים לפני שמת, שרף ניקולאי וסילייביץ' גוגול את כתב היד של החלק השני של "נפשות מתות". איננו יודעים אם השלים את המלאכה כפי שביקש לעשות. אותה עת גוגול כבר לא היה מסוגל להגיע להחלטות רציונליות או לדווח עליהן לדורות הבאים. הוא מת במצב פסיכוטי למחצה, לאחר שבמשך שנים היה קורבן להשפעתו הרוחנית הסדיסטית של כומר פנאטי, דרכו ביקש גוגול למצוא את "הייעוד האלוהי האמיתי של הסופר".

 

מי שהיה גיבור גדול של הספרות הרוסית, מי שהוכתר כממשיכו המוסרי של פושקין, סבל בשנות חייו האחרונות ממשבר דתי, מצפוני ונפשי עמוק. זה התחיל דווקא כאשר גוגול נישא על גלי התהילה של "נפשות מתות", רומן ענק שקנה לו מייד עם צאתו לאור עדר גדול של חסידים. גוגול החל להאמין כי אלוהים העניק לו כשרון ספרותי עצום לא רק כדי להתריע על עוולות נגד בני אדם, ולעטוף את ההטפה שלו ביכולת קומית. הוא סבר ברצינות גמורה כי הוטלה עליו משימה ממרומים, לגלות לבני עמו כיצד אפשר לחיות חיים מוסריים נכונים בעולם שטובע ברשע.

 

עשר שנים כתב, מחק, כתב, השמיד והתחיל שוב לחבר את סיפור ההמשך לעלילותיו של צ'יצ'יקוב הנוכל ושל בעלי האדמות המושחתים, שמוכנים לסחור בבני אדם חיים ובמתים כאחד תמורת בצע כסף. הוא ביקש ליצור טרילוגיה דומה ל"קומדיה האנושית" של דנטה, רק בפרוזה: אם אלוהים באמת מתעניין בסופרים, העובדה שיש בידינו רק חלק אחד (ומופלא) מן הפרוייקט של גוגול, גם היא סוג של גילוי דעת.

 

"כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול": כך אמר דוסטוייבסקי, כשהתייחס לדברי ימי הריאליזם בספרות הרוסית. "האדרת" עצמה נולדה בשנת 1842, השנה המופלאה שבה ראו אור גם כל כתבי גוגול המקובצים וגם, לראשונה– "נפשות מתות". בתרגומה האחרון לעברית, האדרת היתה למעיל, ואולי כך נכון יותר לרוח זמננו, במיוחד כשחסרה לנו מילה נאותה לתיאור ה"שינל" שעצם קיומו נותן תכלית לחייו של לבלר מסכן, והעדרו שובר את הלב עד מוות.

 

דוסטוייבסקי התכוון, ללא ספק, ליכולת הנדירה של גוגול לרומם מאשפתות סיטואציה טריוויאלית מחיי-אנוש, להפוך את האיש הקטן לגיבורה הטראגי של סיטואציה כזאת, ולשכנע את הקורא לא רק באמיתותה אלא בעובדה שהיא אכן קורעת-לב, מתוך בניה זהירה ומדוקדקת של העולם הריאלי בו שרוי הגיבור הזה. צד-התפר של ה"אדרת" הוא, כמובן, כשרון קומי ענק: "החוטם" עוסק גם הוא בתעתוע של אובססיה, ואם קוראים אותו יותר מפעם אחת קשה להתעלם מן האמפתיה העצומה שגוגול רוחש לגיבורו שדעתו הולכת ונטרפת.

 

זהות כפולה

 

גוגול נולד במרס 1809 ליד פולטאבה שבאוקראינה. איכרים וקוזקים, צמיתים ובעלי אדמות קטנים וחמדנים, כמו גם הפולקלור העשיר של מחוזות הולדתו,
ישמשו אחר כך כרקע וכדמויות בכתיבה שלו. הוא רצה להיות שחקן, אבל נכשל באודישנים. בבית הספר הצטיין בכתיבה ובחריזה, וכשביקש לימים משרה בשירות הציבורי והתברר לו כי ללא כסף וקשרים לא יוכל למצוא אחת כזו, נזכר בפואמה סנטינמטלית ארוכה שחיבר בימי התיכון שלו והחליט להוציאה לאור כדי לעשות לעצמו שם, שיסייע לו מאוחר יותר להתברג בפקודת של הצאר. הספר ראה אור במימון עצמי, והכשלון היה כה צורב, עד שמעל בכספים שאמו שלחה לו כדי שישלם את המשכנתא על חלקת אדמה שלה – הוא נטל את הכסף ותיכנן להגר לארצות-הברית. גוגול הגיע באניה עד נמל ליבק בגרמניה, שם נמלך שוב בדעתו והחל לטייל ברחבי גרמניה. הכסף אזל – והוא חזר לסנט. פטרסבורג חפוי-ראש, ובמהרה הפך ללבלר נחות דרגה.

 

כדי להימלט מגורלה המחפיר של הפקידות הנמוכה, החל לכתוב סיפורים סנטימנטליים, רווי תמונות פסטורליות מנופי אוקראינה, עבור כל מגזין שהיה מוכן לפרסמם. ובכל זאת היה בהם משהו חדש: ההתבוננות המעמיקה ב"פשוטי עם", הלשון ה"מדוברת" שגוגול העביר בה את רוח המקום והזמן בדיאלוגים שלו, ונכונותו לתת מקום של כובד לאמונות תפלות, סיפורי מכשפות ושדים מן הפולקלור האוקראיני בצד הארה של אפלולית חיי "העם".

 

הקהילה הספרותית אהבה את הסיפורים הללו, ואימצה את גוגול הצעיר – רק בן 21 – אל חיקה החם. כך שהוא יכול היה להתנהל ממשרה לא חשובה אחת לשניה בעודו מחבר את הקובץ "ערבסקות", אוסף שראה אור ב-1835, ובו ניכרים לראשונה הפערים בין הנטייה של גוגול להימלט לפסטורליה רומנטית ובין הייאוש העמוק שלו מבני האדם באשר הם. גם סיפורי-עבר הפכו עבורו לסוג של הימלטות: כזה הוא "טראס בולבה", באמת מופת של אמנות סיפור – אבל זו לא היתה הדרך בה יילך גוגול בהמשך הקריירה שלו. נדמה שהוא העדיף את העורק שחצב ב"יומנו לש מטורף": כיצד מתוך ענותו של הלבלר המדוכא צומחת מגלומניה, וכיצד המגלומניה אינה מובילה, כמובן, לתיקון עולם – אלא לבית המשוגעים. אם היה בסיפור הזה לקח, גוגול לא עשה בו שימוש בחייו.

 

בשלב זה של חייו זכה גוגול בפטרון החשוב מכולם. פושקין בכבודו ובעצמו היה ממעריציו, וגם הזמין אצלו סיפורים ל"סוברמניק", המגזין הספרותי הנחשב ביותר בפטרסבורג של אותם ימים. שם נדפס גם "החוטם" (או, בתרגום העברי החדש: האף) בשנת 1836.

 

בשיחות עם של גוגול עם פושקין נולד "רויזור". זוהי סאטירה נשכנית ונהדרת שנועדה לנגח את הביורוקרטיה המסואבת של הצאר ניקולאס הראשון, אבל הפכה מאז לנכס צאן ברזל של הבימה המערבית. כשהרויזור – המפקח מטעם השלטונות – אמור להגיע לעיירה הפרובינציאלית, יש מי שטועה בזר אחד ומחליט שזהו הרוויזיור, רק מפני הזר לבוש בבגדים הדורים, והפקידות המקומית מתגייסת לשחדו ולהסעידו במשתאות כדי שיעלים עין מעוולותיה: מה גדול מפח הנפש כשמתגלה הרוויזור האמיתי! באמצעים דרמטיים פשוטים למדי, במשחק זהויות כפול, גוגול הצליח לברוא יצירה נוקבת על צביעות, מראית-עין, חנופה, שחיתות מוסרית ויראת שליטים.

 

הצנזורה לא אהבה את זה. המחזה הועלה רק בהתערבות של הצאר עצמו, אבל הפקידות רדפה את גוגול עד כדי כך שנמלט לרומא. שם ישב שש שנים ושם כתב את "נפשות מתות".

 

לאן נעלם הכישרון?

 

גיבורו של הרומן הקומי העצוב הזה הוא צ'יצ'יקוב, נוכל סדרתי ממולח שמבין את נפש האדם עד עומקה, ולפיכך הוא יודע כי בעלי אדמות ישמחו למכור לו את הצמיתים שמתו להם ושמותיהם טרם הוצאו ממפקד האוכלוסין הרשמי: אלה ה"נפשות המתות", שיש להיפטר מהם כדי לא לשלם מס-צמיתים. צ'יצ'יקוב מתעתד להתעשר מן הסיפור הזה כשיפקיד את הנפשות המתות הללו, סחורה לכל דבר, כבטחונות לכספים שיקבל מן הבנק, וכך יוכל להתיישב בנחת בפרובינציה מרוחקת ולבנות לעצמו חיים של אציל כפרי שלו ומהוגן.

 

הפורטרטים הנוקבים והמדוייקים של בעלי האחוזות החמדנים, היחס המחפיר לבני אדם כאל סחורה, התנאים הקשים בהם חיו מליוני צמיתים ברוסיה – כל אלה הופכים את הספר לקומדיה מקאברית מרהיבה: עם מותו של פושקין ובזכות הספר הזה, גוגול כבר נחשב למוביל של חוג האינטלקטואלים הליברליים ברוסיה, מבשרה הספרותי של מהפכה שעוד תבוא. אבל גוגול אכזב אותם. אלוהים, והיעוד שלו-עצמו, עמדו כעת בראש מעייניו.

 

ובדיוק כשהגיע אל פסגת יצירתו ותכנן המשכים לספר, נקלע גוגול לצרה אמיתית. ההמשכים בוששו לבוא. כמה פרגמנטים נותרו אחרי מותו, והם מצביעים על העלמות מפחידה של הכשרון הגדול. ה"טובים" בסיפור מתוארים במעלות קדושים, הרעים - שחורים משחור, וכוחו של גוגול לעורר בנו צחוק סרקסטי גדול נעלם כמעט לחלוטין. גוגול היה מבקר חמור של יצירתו-שלו, אבל בשנותיו האחרונות האמין שמדובר בהתערבות אלוהית המונעת מנו לכתוב כפי שרצה. הוא סבר שאלוהים שוב אינו רואה בו, בגוגול, את הכלי והקול הראוי להטיף לעמו לעבור לחיים מוסריים יותר. אם לא מסתייע בפרוזה, חשב גוגול, לפחות אפשר להעלות את עיקרי משנתו הדתית-חברתית על הכתב, וכך עשה. ב-1847 ראה אור קובץ של מסות שלו, בהן הילל וקילס את הכנסיה, את הסדר החברתי הקיים, ופחות או יותר כל מה שהוקיע קודם לכן, גם ב"נפשות מתות" וגם ב"רויזור".

 

אוהביו בקרב האינטלקטואלים נחרדו והפנו לו עורף. קהל הקוראים לא השתכנע שעליו לרכוש את היצירה, וגוגול היה סבור שזה עוד סימן אלוהי לכך שהוא חוטא ולא ראוי. בצר לו, פתח בתעניות ארוכות, התפלל בדבקות עצומה ואפילו נסע כצליין לארץ הקדושה. הוא נדד מבית לבית ומעיר לעיר ברוסיה, ובסופו של דבר התיישב במוסקבה תחת חסותו של האב מאטווי קונסטנטינובסקי, הכומר הפנאטי שממש לא היה מעוניין בקידום הקריירה הספרותית של החוזר-בתשובה האומלל. המעשה הספרותי האחרון של גוגול היה שריפת כל פרי עמלו בעשור האחרון לחייו. מיד אחר כך מת: הנה, סיפור גוגוליאני לגמרי.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה לחיות את גוגול
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    ynet ספיישל