לילה בלי כוכב
עמנואל הלפרין אינו כוכב שנולד אתמול, אלא מנחה שמוביל תוכנית טלוויזיה שמראה שאפשר גם אחרת. אריאנה מלמד על גיבור תרבות שאמנם לא מבקש שתשלחו אס.אמ.אס, אבל באמת רוצה לשמוע מה אתם חושבים
גיבורי תרבות אמיתיים אינם בהכרח יצרני רייטינג. ודאי לא גיבור התרבות של השבוע, עמנואל הלפרין. במקום ובזמן שבו "כוכב נולד", מופע קריוקי מפלצתי, הופך ל"תכנית הטלוויזיה של העשור", בחירה כזאת טעונה הסבר כפול: אחד ערכי, ואחד שמתווכח עם הקונצנזוס. והלא גם זה מסימני ההיכר של תרבות-המאבק הישראלית ההולכת ומתגבשת: מי שעומד מחוץ לקונצנזוס אנוס תמיד להסביר כיצד זה ומדוע אינו מקשיב לקול ההמון, שהוא כידוע כקול שדי.
טלוויזיה היא מדיום וולגרי, במובן המקומי של המילה: וולגרי, לפני שהודבקה לו תוית ערכית של "לא ראוי ולא יאה", פירושו היה בפשטות – עממי. לרוב היא משדרת ומדברת אל מספר בלתי מסויים של אנשים שאין לה היכולת או הרצון לאפיין אותם ("לפלח" קוראים לזה בשפת המשווקים החרוצים). במיטבה – כשהיא זוכה אצלנו לפרסי המיטב של העשור – היא נוהגת כאילו הצופה היחיד היושב בבית הוא בהכרח חלק מהתרחשות איצטדיונית-לאומית ענקית. ולפיכך היא כבר לא מדברת. היא צועקת, היא יורה זיקוקים לכל הכיוונים, היא מתנחמדת והיא מותחת מחדש את קו המכנה המשותף הגדול ביותר שבנמצא, ובוחרת להציבו במקום הנמוך ביותר שבנמצא.
אבל ברור שאפשר גם אחרת. "מהיום למחר". חצי שעה בסוף היום, אקטואליה ותרבות, סדר יום שלמרות הכותרות המאחדות שלו, שונה לעתים קרובות לגמרי מזה המוצג בערוצים אחרים. הוא לא "ממלכתי", למרות מעונו בערוץ 1. הוא סקרן, ביקורתי, אירוני, לא מתלהם, הוא מופת של תרבות שיחה שאין כמוה בשום תוכנית-דברת ישראלית, הוא יוצר אינטימיות עם צופה אחד (על חשבון הקונצנזוס), והוא פותח בפניו צוהר לעולמות של הרוח.
טשרניחובסקי בערוץ 1
תרבות שבה טלוויזיה היא מדורת השבט היא תרבות היוצרת גיבורים של מראית-עין. עמנואל הלפרין לא עורך-מפיק-במאי של מציאות טלוויזיונית אלטרנטיבית. הוא המגיש שלה. בימי הביניים, המגיש היה הכרוז הכפרי והגיבורים האמיתיים היו עושי-החדשות. בעידן הטלוויזיה, הכרוז הוא כמעט חזות הכל. מכאן שאישיותו וסדר היום התרבותי של הכרוז הם-הם שיקבעו, לטוב ולרע, את האיכות החמקמקה הקרויה ה"טון" של הדברים, כמו גם את סדר הדברים, כמו גם את הדברים עצמם.
בתרבות העברית המתהווה, מאז שנות העשרים ועד היום, עמדו על סדר היום הציבורי שתי אופציות של התפתחות. לצורך הנוחות וכדי לסבר את האוזן, אקרא להם כאן "אופציית ביאליק" ו"אופציית טשרניחובסקי". שתיהן מתנהלות בעברית ומתוך הכרה בכך שאנו עומדים בעידן של התהוות תרבותית, כזה שמחייב משנה אידאולוגית ולא רק צמיחה אורגנית. אבל הבחירות הן לרוב הפוכות לגמרי.
"אופציית ביאליק" מתמקדת בתכנים מקומיים-לאומיים. ב"אנחנו". היא ממפה ומשרטטת את גבולות ה"אנחנו", מפיקה תוצרים ששואפים להפוך למנשרים ולהמנונים, מפנה עורף למתרחש בעולם שסביבה ומנכסת לעצמה ערכי תרבות זרים מבלי לתהות לרגע על חשיבותו של המקור. "אופציית טשרניחובסקי" עובדת בדיוק להיפך: מתוך הכרה ש"אנחנו" אינו אלא פסיק קטן בעולם גדול ורחב ידיים, ואם אנחנו באמת מבקשים להתפתח, שומה עלינו ללמוד כל הזמן מתרבויות שונות משלנו. לא במקרה תרגם טשרניחובסקי גם את האיליאדה והאודיסיאה וגם את האפוס הסרבי (בין היתר), מתוך שמירה על נאמנות למקור. לא במקרה תרגם ביאליק את "דון קיחוטה" מגרסה רוסית, ו"גייר" אותו לגמרי – ראשית הפך אותו למין איוב, ושנית – צנזר מתוכו כל מה שלא נראה לו ראוי ל"המונים".
קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי ממש, לעשות בישראל של ימינו – שבה ניצחה האופציה של ביאליק – טלוויזיה שהיתה נושאת חן בעיני טשרניחובסקי. עמנואל הלפרין עושה זאת, כמעט מדי ערב, במשך שנים ארוכות ובהצלחה לא מבוטלת. הוא לא כוכב שנולד זה עתה. נדמה לי שאם יקראו לו בפניו "כוכב", הוא יגיב במשיכת הכתפיים הנבוכה המוכרת לצופים נאמנים שלו.
לא לפרנקופילים בלבד
אבל מהי "הצלחה" בטלוויזיה, אם לא נמדוד אותה במונחים של רייטינג, שמיתרגמים למונחים של חשיבות היררכית? והאם בכלל אפשר למדוד הצלחה כזאת לאורך זמן? והאם בכלל צריך?
לפעמים נדמה לי שעמנואל הלפרין ניצב כמעט לבד כסלע איתן בים הזה של הדמעות והקיטש. בתיווכו ובגלל נוכחותו, גדולי הנבחנים של הציבוריות הישראלית מתעדנים ומדברים קצת יותר בשקט. יש לו סייסמוגרף שרושם כל קלישאה ומאלץ את המרואיינים שלו לפרק אותה, באדיבות בלתי נלאית. אם הם מתעקשים לא לומר דבר, תבחינו אצלו בסימנים קלים של קוצר רוח. הוא שומר אותם לסוף, לא להתחלה. השאלות שלו למרואייניו לא מנוסחות כמניפסטים רחבי-יריעה. הוא באמת רוצה לשמוע אותם ולהצניע, לא להשמיע, את עצמו.
הוא נוהג בשועים וברוזנים באותה אדיבות שהוא שומר כלפי הטריבונים העממים המזדמנים לאולפן: מעולם לא ראיתי אותו מתנשא על אורחיו כבעל-בית זחוח, כפי שעושים מראייני כל הערוצים. "אני", עבורו, היא כמעט מילה גסה והוא ממעט להשתמש בה במין חסכנות נזירית, בכלל לא אופיינית למה שמתרחש בדיאלוגים טלוויזיונים אחרים.
תרבות השיחה שלו היא עבורי הוכחה שאפשר גם אחרת. בערבו של יום, אחרי מנת הקטסטרופות הנחותות על האדם באשר הוא ישראלי, פתאום יש ל"אקטואליה" השתמעויות אחרות לגמרי, ו"אקטואליה רכה" אינה צרור עצות לבית ולטף, אלא המלצות על ספר חדש, סרט, תערוכה, הצגה: ותמיד הוא מצליח לנטוע בצופה את התחושה, שדי בסקרנות כדי להגיע רחוק, אבל סקרנות פירושה תמיד גם פתיחות לזר ולשונה ממך, רצון עצום ללמוד, ענווה בפני כל מי שעתיד ללמדו משהו חדש.
וה"חדש" אינו מתאפיין באותן תגיות שבלעדיהן אי אפשר לחדור לערוץ 2: ישראלי, שערורייתי ומוכֵר. ולא, בניגוד למה שמקובל להדביק לו – ה"חדש" אינו בהכרח סרט צרפתי. הוא יכול להיות תגלית ארכיאולוגית מרשימה, תרגום חדש לקלסיקה, קרקס, דיון על כדורגל ולאומיות – או חידושים מחיי בן אפלק וג'ניפר לופז. כל אלה, בתווך הבלתי נלאה של הסקרנות שלו, ומתוך שהוא מצליח ליצור תחושה שהצופה והמנחה באולפן זהים ביכולת האינטלקטואלית שלהם, הופכים ל"חדשות" במובן הנכון של המילה. לא רק ערב רב של קטסטרופות לאומיות וקובלנות מן הזן המוניציפאלי, אלא צוהר להתרחשויות ולחוויות המזומנות לצופה אם רק יושיט היד וייגע בן.
אחת הטרוניות המובילות כשמדברים במחוזותינו על טלוויזיה, היא חוסר היכולת שלה ליצור תוכנית תרבות כהלכתה. איכשהו, כשמשמיעים את הטרוניה, שוכחים את "מהיום למחר", ואת העובדה שעמנואל הלפרין מוביל במשך שנים תכנית תרבות עם סדר יום עיקש ולא לגמרי פופולארי. עמנואל הלפרין (שמתעתד אגב לעזוב את ערוץ 1 בסוף דצמבר) הוא מופת מהלך של תרבות שיח. מ"כוכב נולד" קיבלנו רינגטונים חדשים לסלולרי. זה כל ההבדל.
