ואל תורנס: טירונות בנוף נפלא

חסידי האלפים

סקי אפשר ללמוד או לעשות פה קרוב, בחרמון. אתר קטן, ימים ספורים של שלג טוב וטרי, מעט מסלולים, הרבה אנשים, תורים ארוכים, אבל זה קרוב וזה שלנו (לפחות בינתיים). כשיורד שלג, המראה עוצר נשימה. אני לא מפספס שם אף יום של שלג.

החרמון הוא מקום מצוין לקחת בו את שיעורי הסקי הראשונים לפני הנסיעה לחופשה בחו"ל. חשוב מאוד לקחת שיעורים. סקי זה הרבה טכניקה שצריך ללמוד ולתרגל אותה. מיומיים של סקי בחרמון אי אפשר להתקדם הרבה, ולכן בהמשך הדרך צריך לבחור אתר סקי מהרבים הפזורים בעולם. אתרי הסקי נמצאים בהרים מגובה 1,300 מטר ומעלה. באתרי הסקי הטובים ניתן לגלוש גם מגובה של 3,000 מטר, ובחלק מהם יש אפילו קרחונים שניתן לגלוש עליהם גם בקיץ. ארה"ב ברוכה באתרי סקי רבים ומפוארים, אבל היא קצת רחוקה ויקרה. אתרי הסקי המומלצים ביותר נמצאים באלפים האירופיים – רצועת הרים שעוברת בשטחי אוסטריה, שוייץ, איטליה וצרפת. בחלק הצפון-מזרחי של איטליה יש גם את הרי הדולומיטים, שגם הם עמוסים באתרי סקי מצויינים.

גם קרוב יותר אלינו יש אתרי סקי. בטורקיה, יוון, בולגריה ורומניה המחירים נמוכים יותר, וגם זמן ההגעה קצר יותר. רק צריך לזכור שסקי הוא ספורט שלפעמים יכול להיות מסוכן, במיוחד ברמות הגבוהות, ולכן לסידורי האבטחה ושירותי הבריאות באתר יש תפקיד מרכזי בבחירה.

אני חסיד גדול של הרי האלפים. זה לא רחוק מדי (4 שעות טיסה ועוד 2-3 שעות נסיעה), הנופים עוצרי נשימה, זה לא זול אבל סביר, המסלולים מסודרים, האחזקה מעולה והסדר מופתי. ומעל לכל, השלג באיכות מעולה. לפני שאמשיך, אני חייב לצרף אזהרה: מדובר בהתמכרות. מרגע שמתחילים, אי אפשר להפסיק.

המסגרת הטובה ביותר ללמוד סקי באירופה היא 'קלאב מד'. מועדוני קלאב-מד פרושים באלפים ממזרח למערב, ובעצם מספקים את הפתרון הטוב ביותר: חופשה בת שבעה ימים, בה משלמים מראש על הכל: טיסות, העברות, לינה, שלוש ארוחות ענק ביום, סקי-פס ושיעורי סקי קבוצתיים עם מדריכים מעולים. הכל, חוץ מהבר, שם צריך תקציב נפרד. כמה עולה חופשה כזו? לא זול, אבל בהנחה שמקבלים הכל, גם לא בלתי אפשרי, אם משווים את זה לחופשת קיץ באילת, למשל.

איתות ראשון בספטמבר

ההכנות מתחילות כבר בספטמבר, כשמרגישים את סוף הקיץ. כשהחוברת של קלאב-מד נוחתת בתיבת הדואר, אני יודע שבקרוב מאוד יתחילו הטלפונים מחבורת 'משוגעי הסקי', שגם הם קיבלו אותה וכולם רוצים מאוד לדבר על תיכנון החופשה: לאיזה אתר ניסע? מתי? לאיזה גובה? ואיך לא, השאלה שכולם תמיד מפנים אלי: "יש שם מספיק שלג במרץ, דני?".

מזג האוויר יכול לבנות או להרוס חופשה כזאת. לפעמים אין מספיק שלג, לעיתים כל השבוע יש סופה ואי אפשר לגלוש. כולם רוצים מידע אמין. זה הדבר שהכי מלחיץ אותי כשאני יוצא לחופשה כזאת.

לאחר התלבטויות רבות הוחלט לנסוע השנה למועדון הים התיכון ואל-תורנס באלפים הצרפתים. ואל-תורנס הוא אתר הסקי הגבוה ביותר באירופה. המועדון נמצא בגובה 2,300 מטר, מה שמבטיח תנאי גלישה טובים גם אם מזג האוויר מתחמם מעט במרץ. ואל-תורנס ממוקם באזור שלושת העמקים, מתחם אתרי הסקי הגדול בעולם, שכולל גם את העיירה המפורסמת קורשבל, אליה מגיעים כל העשירים והמפורסמים.

המועדון חדש יחסית והכניסה אליו מותרת מגיל 18 בלבד, מה שמכתיב אופי צעיר ותוסס יותר. ברוב המועדונים, אגב, יש קלאב גם לילדים, מה שמשחרר את ההורים רוב היום.

כמו שישראלים אוהבים

תחילת מרץ. נחתנו בשדה תעופה קטן בגרנובל, צרפת, שלעומתו שדה-דב נראה עמוס. מתפזרים לאוטובוסים של קלאב-מד, שלוקחים אותנו למועדון. כבר באוטובוס יש אווירת גיבוש. כולם יוצאים לאותו יעד ולכולם אותה מטרה: לכבוש כל הר ולעשות כמה שיותר סקי בשישה ימים.

מיד כשנכנסים למועדון מתחילה סידרה של הכנות שמזכירה את היום הראשון בצבא: מכנסים את כולם באולם, הסבר קצר על המועדון, קוראים לכל אחד בשמו לקחת מפתחות לחדר, ומי שלא בא עם בן או בת-זוג מקבל חבר חדש לחדר. ככה זה בקלאב-מד. במעמד זה גם מתחילים להבין שרוב אורחי המועדון, כ-70 אחוז, ישראלים.

החדרים קטנים ולא מזכירים במאומה את החדרים שאנו רגילים לקבל במלונות בארץ. יש טלפון, יש אפילו טלוויזיה, אבל את מי זה בכלל מעניין. אנחנו רק ישנים בחדר, והכי חשוב שיש חלון שצופה להרים המושלגים, אל הנוף עוצר הנשימה. יותר מזה לא צריך כלום.

הטירונות נמשכת: לוקחים ציוד, עומדים בתור לקבל 'סקי-פס', ומי ששכח להביא תמונה צריך גם להצטלם. התחנה הבאה – ההרשמה לקבוצות סקי. החלוקה היא לפי רמות, ממתחילים ועד אלופים. רוב הישראלים נרשמים בביטחון אופייני לקבוצות הטובות, אבל אין מה לדאוג, למחרת ייערכו מבחנים על-ידי המדריכים, שכבר למדו להכיר אותנו, ואז כל אחד יבין לאן הוא שייך.

לאחר יום ללא אוכל כמעט אנחנו מגיעים תשושים לחדר האוכל. כרגיל בקלאב-מד, כמויות ענק של אוכל. כמו שישראלים אוהבים.

השלג מדהים, הרגליים רועדות

היום הראשון של הטירונות הכי מדהימה שיש מתחיל בשבע וחצי, עם ההשכמה. פותחים את החלון לנוף המהמם ויורדים לאכול ארוחת בוקר. כולם כבר שם, מוכנים לקרב. חזרה לחדר, חימום ומתיחות, וקדימה – לחליפת הסקי שהמתינה שנה בסבלנות בארון. קרם הגנה לפנים ולשפתיים חובה (השילוב של השמש והשלג משזף מהר יותר מכל דבר אחר).

ההמולה מתחילה בחדר הסקי, שם נשמרים המחלקיים והנעליים. חדר די מסריח וצפוף. בכלל, בהתחלה הסקי נראה כמו ספורט מאוד מסורבל. מגלשיים, נעליים כבדות ומוזרות, מקלות, חליפות. אבל כמו כל דבר, בסוף מתרגלים ואפילו נהנים.

בתשע ורבע המדריך כבר מחכה בחוץ. השלג מדהים, אבל הרגליים רועדות. אחרי הכל, שנה לא גלשנו. בכל קבוצת סקי כ-10 אנשים. בקבוצה שלנו 6 ישראלים, הולנדי, אוסטרי, גרמני ואירי. אחרי יומיים בערך, הקבוצה כבר מגובשת. יורדים ועולים, עוד מסלול כחול ואחר-כך מסלול שחור, וההרגשה נפלאה. מסלולים רחבים, רכבלים משוכללים ונופים מעוררי השתאות.

ב- 12:30 חוזרים די תשושים למועדון ואוכלים ארוחת צהריים גדולה. צריך להשתדל לא להעמיס, כי ב- 14:30 המדריך מחכה לנו לקראת "מסלול קשה במיוחד". אחרי ארוחת הצהריים קצת קשה, אבל השלג קורא לנו ואנחנו מתייצבים.

ב- 17:00 חוזרים מותשים לקלאב. מכאן לתוך הלילה מתחיל הפרק השני בחופשת הסקי, או בשפה מקצועית – 'אפרה סקי' (אחרי הסקי). זהו חלק חשוב מאוד בתיכנון החופשה. אם אתם במסגרת מועדון, אין צורך אפילו לצאת, אבל כאן יש גם אפשרות לגיחות מזדמנות למועדונים בעיירות מסביב. מומלץ לבדוק את האפשרויות.

אורחי הקלאב מתאספים עם רדת הערב בבר או במרפסת, תלוי במזג האוויר. לנו היו ימי שמש מופלאים, והתענוג של לשבת בחוץ בשלג מול השמש, להניח את הרגליים הכואבות למעלה ולשתות בירה, הוא גדול מאוד. קצת פינג-פונג, קצת ביליארד, ועולים לנוח.

ב- 20:00 כבר מחכה לנו ארוחת הערב, וב- 22:00 מתחילות ההופעות המפורסמות של צוות הבידור. הרבה שמחה וריקודים. מי שנשאר לו כוח מוזמן לדיסקוטק, שפתוח אל תוך הלילה.