"פרנקו וספקטור", הסידרה המובילה את שידורי ליל שישי של "קשת", בכיכובם של משה איבגי ורונית אלקבץ, מביאה את עולם המשפט ועורכי הדין בישראל, ועולם זה - ומספיק לעבור על העיתונים היומיים כדי להבין זאת - סוער ומרתק יותר מכל טלנובלה עלי אדמות. תשאלו את אלה שבאים מדי יום לראות משפטים. הם יעידו שזאת ההצגה הכי טובה בעיר.
מארק איווניר, 34, משחק בה את עו"ד נמרוד סגלסון, לשעבר תובע חריף, חסר מעצורים וחד לשון, עם אפס כישרון ביחסי אנוש, דבר שגורם לו להיפלט
מהפרקליטות לאחר שהמאיס את עצמו על עמיתיו. הוא יוצא לשוק האזרחי ומגיע למשרד של דוד פרנקו (איבגי) ודפנה ספקטור (אלקבץ), בה הוא מאוהב עוד מאז לימודיהם בפקולטה למשפטים. "נמרוד הוא עולה ותיק מרוסיה, שבגיל עשר מצא את אביו תלוי, לאחר שקשיי הקליטה הכריעו אותו", מספר איווניר על דמותו. "מאז הוא מאשים את אמו במות אביו ויחסיו עם נשים קשים וחולניים. סגלסון הוא קומבינציה של ניגודים. לצד אנטיפטיה ותוקפנות יש לו חוש צדק מפותח ואמפטיה לחלשים. זה מה שהביא אותו לתחום הזה מלכתחילה. אני לא חושב שנכון להגיד שאנשים לא מסמפטים אותו. סימפטיה היא מילה חלשה מדי. אנשים שונאים, פוחדים, אוהבים, מעריצים, לא סובלים אותו. הוא הרבה דברים, אבל מה שבטוח, נחמד הוא לא. הוא מקיף את עצמו בחומה של ציניות, משום שהוא מודע לרגישות שלו ויודע מנסיונו כמה קל לפגוע בו. בהמשך הסידרה מתבררות כמה מהסיבות לסערה שמתחוללת בתוכו".
ועם זאת, הוא מאוהב בדפנה.
"דפנה תואמת את כל מערכת הניגודים שבו. ברור לו שדפנה פירושה צרות, אבל זה מתאים לו. כאיש עם יצר הרס עצמי חזק, הוא יודע שהיא תספק לו את הסחורה. חוץ מזה, הוא פשוט אוהב אותה. גם כשההיגיון אומר לו לא להיכנס לשם, המשיכה חזקה ממנו. על אף הקליפה הקשיחה שלו, סגלסון צמא לאהבה, והסיפור עם דפנה מספק לו אהבה וריגושים במנות גדולות".
אתה אישית מתחבר אליו?
"אני אוהב אותו. זאת הזדמנות מצוינת להביע רגשות, אגרסיות ותחושות שאני לא חווה בחיי היומיום. הוא מיזוג של מי שאני, מי שיכולתי להיות ושל מי שאני רוצה להיות. אגב, זה לא נכון שאף אחד לא אוהב אותו, אשתי די נדלקה עליו לתקופה".
איווניר נשוי למאיה והם הורים לדניאלה בת השנתיים. "היא מנהלת לנו את החיים. אני לוקח ממנה שיעורי משחק וגם לומד שיעור או שניים על החיים", הוא אומר.
איך היה לעבוד לצד איבגי ואלקבץ?
"מרתק. בגלל שעבדנו יחד כמעט שנה, הדמויות והיחסים עם הפרטנרים התפתחו ויצרו משהו שאי אפשר היה לתכנן. כולנו, כדמויות וכאנשים, עברנו תהליך. איבגי הוא בית ספר מהלך. הניסיון שלו, החום והאנרגיה החיובית שהוא הביא לסט הם שיעור מאלף. רונית שחקנית מדהימה ומקצועית. כל אנשי הצוות הפכו את הצילומים להנאה צרופה".
גם אתה, כמו נמרוד, עולה ותיק.
"נולדתי בברית המועצות ועליתי ארצה ב-72'. הקליטה בארץ היתה קשה. התגעגעתי לרוסיה. היה לי קשה להתרגל לישראליות המחוספסת, והעובדה שגרנו בפרדס כץ, מהשכונות היותר קשות באותה תקופה, לא עזרה. עם השנים התרגלתי והסתגלתי, אבל במשך שנים לא הייתי סגור על הזהות שלי: האם אני ישראלי, רוסי, לא זה ולא זה. דברים הסתדרו אצלי כשהגעתי לתיאטרון 'גשר'. פתאום הבנתי שאני יכול להיות גם וגם, ושבעצם אין סתירה".
לפני התיאטרון היית להטוטן רחוב.
"נכון. האמת היא שאחרי הצבא כמעט הלכתי ללמוד רפואה, אבל אז הופיע בחיי איש בשם אברהם דנא, שאצלו למדתי תיאטרון רחוב ולהטוטנות. הלכתי על קריירה של ליצן תקופה מסוימת ואפילו עבדתי בקרקס בפריז, ואז חזרתי ולמדתי משחק אצל ניסן נתיב. עם תום הלימודים שיחקתי במקביל ב'הקאמרי' ובאופרה הישראלית, ואז הצטרפתי ל'גשר', שהיה הבית והמשפחה שלי קרוב לעשר שנים".
ובכל זאת עזבת וטסת לנסות את מזלך בחו"ל.
"לא מדויק. טסתי ללונדון, כי קיבלתי מילגה ולמדתי שם משחק ובימוי. גם השתתפתי שם בשני סרטים. ואז אשתי קיבלה הצעת עבודה בלוס אנג'לס, אז החלטנו לנסות שם. למזלי, כבר אחרי חצי שנה היה לי סוכן ואשרת עבודה שם. במהלך שלוש וחצי השנים שאני כאן עשיתי מעל 20 פרויקטים. אני עובד במקביל גם על סרט עם מייקל לרנר, לסלי אן וורן ומילי אביטל, וגם מצטלם לפרק בסידרה אמריקאית".
ובקרוב גם סרט של שפילברג...
"אמת. כבר שיחקתי בסרט 'רשימת שינדלר' שלו. על הסרט הזה, שנקרא 'TERMINAL', אני לא יכול לספר לך, כי מההפקה נאסר עלינו לדבר עליו. אני לא חושב על כך במושגים של פריצה, כי אני כל הזמן עובד. אני מרגיש שהתפתחתי מבחינה מקצועית ושיש לי לאן לצמוח כאן. אבל שמחתי מאוד לעבוד בארץ".
