סיפורי ההרוגים בהתקפה על "מחסום המנהרות"

התקפת הירי על מוצב צה"ל בכביש המנהרות: אמו של רב-סמל שלומי (סלביק) בלסקי שוחחה איתו בטלפון הסלולרי בעת האירוע, ושמעה את צרורות הירי שפגעו בבנה למוות.

האם, גלינה, התקשרה אל שלומי אתמול (יום ג') בשעה 6:00 כדי לדרוש בשלומו, ותוך כדי שיחה היא שמעה שלושה צרורות ירי. אז התנתקה השיחה. גלינה ניסתה להתקשר לבנה בחזרה שוב ושוב, אולם לא נענתה. שעות אחדות מאוחר יותר הגיעו קציני צה"ל לבית המשפחה ואישרו את הבשורה המרה - שלומי, בן ה-23, נהרג.

משפחת בלסקי עלתה לישראל מבילורוסיה בשנת 1991. האב, אלכס, מספר: "הבן שלי כל הזמן רצה להיות בצבא. הוא עשה בשביל זה הכל. בגיל 13 הוא הלך לבית הספר "הטכני" ורצה להמשיך את חיי הצבא. הוא רצה להיות אלוף ובאוקטובר האחרון הוא נכנס לקבע. הצבא היה בשבילו כמו משפחה. הוא היה שם כמו דג במים".

ביום שישי האחרון היתה הפעם האחרונה שבה ראו גלינה ואלכס את בנם. הוא לא סיפר להם דבר על מה שעובר עליו בצבא וסירב לספר להם על מה שחווה בשירות.

"אני רוצה לשאול את ראש הממשלה עוד כמה זמן ימשיך להישפך הדם של הילדים שלנו ואני מאוד מקווה שהבן שלי יהיה החלל האחרון", אמר אלכס בלסקי.

רב סמל שלומי (סלביק) בלסקי היה בן 23 במותו. הוא השאיר אחריו זוג הורים, אלכס וגלינה, ואח, מקסים, בן 33, המתגורר בירושלים. גם האב, שהוא נכה, וגם האם אינם עובדים. 

"שאול לא אמר אף פעם לא"

סמוך לשעה 8:30 בבוקר התדפקו נציגי קצין העיר על דלתה של משפחת להב בקיבוץ שמרת שליד נהריה וההורים דוד ויהודית התבשרו כי בנם שאול, שרק ערב קודם לכן שוחח עימם, נהרג בהתקפה על מחסום המנהרות.

סמל-ראשון שאול להב בן 20 שירת בנח"ל, ולאחרונה עבר הכשרה במסגרת אבטחת מחסומי צה"ל בשטחים.

ביום שישי האחרון הוא הגיע לחופשת שבת וחבריו מספרים כי מצב רוחו היה מרומם וזאת בעיקר בשל העובדה כי פגש לאחר תקופה ארוכה את חברתו בשנה האחרונה.

הוריו של שאול עלו ארצה בשנות ה-70 מארה"ב במסגרת גרעין התיישבות שהוקם בקיבוץ שמרת. האם עובדת כמורה לאנגלית במכללה האקדמית גליל מערבי והאב עוסק במחשבים.

שאול הוא הילד השני מבין ארבעה אחים - יעל (23), לירון, (18) ונטע, (14). הוא סיים את לימודיו בהצטיינות במגמת מדעים ופיזיקה בתיכון האזורי "אופק" שבקיבוץ עברון.

טל בינין היתה ידידתו הקרובה של שאול ושניהם היו חלק מקבוצת "חריש" - עשרה בני שכבה שגדלו יחד מגיל הגן ועד התיכון. "שאול היה בן אדם שתמיד היה בזיכרון שלך. אי אפשר לעכל שהוא לא יהיה פה יותר. הוא היה בחור שמח וחבר טוב".

טל סיפרה כי "בשנה האחרונה נקשרתי אליו מאוד לאחר שחליתי במחלת הסרטן והוא עזר לי וליווה אותי גם בטיפולים וגם בשיחות טלפון לאחר שהתגייס. הפעם האחרונה שבה דיברנו היתה במוצאי שבת וכבר תכננו את החופשה הבאה שלו שבה היתה אמורה להיערך מסיבה בקיבוץ שכן הוא הבטיח חגיגית כי יגיע עם חברתו לאירוע. אומרים על כל בן אדם שהוא היה מיוחד אבל שאול היה באמת כזה. הוא היה אדם שידע לתת ולהעניק. מעולם הוא לא אמר לך לא, והמוות שלו משאיר חלל גדול".

אדר מלכה בן 19, למד בבית הספר בו למד שאול: "הוא היה דוגמא אמיתית לחבר שידע לעשות מה שצריך ברגע הנכון. הוא לא קיטר ולא סיפר שום דבר על הצבא. הוא ידע להתמקד במשימה שעמדה לפניו. הוא היה ספורטאי ואהב מאוד כדורעף, כמו רבים מבני הקיבוץ. קשה לך לחשוב איך בסוף השבוע הבא כל החברים יתאספו ביחד ושאול לא יהיה איתנו".

ככל שחלפו השעות התפשטה בקיבוץ השמועה על מותו ורבים התכנסו בבית המשפחה ובמזכירות הקיבוץ. "אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היתה החלקה הצבאית של הקיבוץ סגורה, שוב ניאלץ לכרות בה קבר חדש", סיפר אחד מחברי הקיבוץ.