מבצע עובדה
אמש חשפה "עובדה" במשדר יוצא דופן את מאחורי הקלעים של המשא ומתן על הסכם ז'נבה. אריאנה מלמד תוהה האם היו אלה עובדות או יחצנות מתוזמנת של מנסחי המסמך
נטיית הלב האישית שלי אומרת, ולוואי ועוד בימי חיי יופצו הקטעים המצולמים של המשא ומתן על הסכמות ז'נבה, כפי שנראו אמש ב"עובדה", לכל בית ספר בישראל. זה יקרה, כמובן אחרי בוא השלום וכשמשרד החינוך יחליט שכדי להשכיל עלינו ללמוד גם את תולדות הסכסוך וגם את תולדות הפתרון המיוחל. אבל מנטיות לב לא עושים עיתונות – או אולי כן? כי "עובדה", אמש, היתה משדר מורכב ויוצא דופן בהתייחסותו למציאות הישראלית, ובנסיון המכוון שנעשה בו, לטשטש בין נטיות-לב לבין חיי המעשה. זה היה הלילה בו "עובדה" הפכה לעמדה.
עוד לפני שנחשפנו לאחורי הקלעים של המשא ומתן הלא-מוסמך בין חולמים שוחרי-טוב משני הצדדים, כבר ידעה אילנה דיין לומר לצופים שלה כי "יש עם מי לדבר", כי "כך עושים שלום", כי הצדדים "חזרו עם מסמך שמסיים את הסכסוך". עוד ידעה ללעוג למי שקראה לו "מר ישראלי", זה שחושב שאין עם מי לדבר ואין על מה. עובדה? לא בדיוק.
ההגינות העיתונאית הבסיסית מחייבת הפרדה מתמדת בין אירועים לארועי-לשון. כשאילנה דיין קושרת בין הבנות ז'נבה, יוזמת איילון-נוסייבה והיציאה של ארבע ראשי שב"כ מן הארון, היא אומרת כי "קורים דברים". לא נכון. קורים דיבורים, ומי שלא מדגיש זאת מטיל את כל רצינותו ואחריותו העיתונאית על כף ההכרזה הזאת.
מפרסמים את השלום
וכיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים, מספרת דיין לצופים שלה כי במהלך המשא ומתן "היה שם זבוב על הקיר", והנה, לשיפוטכם, פרי המצלמה. שוב, לא נכון. זבוב הוא עד תמים. אין לו מצלמה, אין לו הסכם חשאי ובלעדי עם ערוץ 2 לשידור הדברים בדיוק במועד בו מופץ מסמך ההבנות לכל בית בישראל. ואין עליו מוראה של צנזורה עצמית או אחרת. מה שראינו הוא צילומים של חלקיקי-ישיבות במהלך המשא ומתן. מה לא צולם ומדוע? מתי התנגדו הנושאים והנותנים לצילום? מתי התעקשו על צילום ומדוע? כל אלה שאלות לחלוטין לא טריוויאליות כשמתעדים ומסכמים אירועים שנויים במחלוקת שמתרחשים על פני תקופת זמן ארוכה. אולי כך עושים שלום, או מדברים על שלום, אבל זבובים לא עושים עיתונות, ועיתונות אחראית מחוייבת בגילוי קצת יותר נאות מזה שראינו אמש.
ומה ראינו? גם כאן, השאלה תהייה תלויה בנטיות הלב של הצופה. נאמני ארץ ישראל מטעם עצמם ודאי ראו מעשה של מכירה פומבית בהתהוותו. כמי ששיכת לצד השני של המפה הפוליטית, אני ראיתי אנשים הגיוניים משרטטים מפות. ראיתי אותם, משני הצדדים של הסכסוך ושל השולחן, עוברים משפה פוליטית נקייה ויבשושית ללשון הטיעון הרגשי ("בענין הזה אין לי שכל", אומר הישאם עבד ראזק על בעיית האסירים), ראיתי אותם מתייסרים וציניים, חדורי רוח של חזון ופסימיים לגמרי, נחושים להגיע להסכם ומתפתלים במלתעות חוק פרקינסון, ומגיעים למצב שבו זכות השיבה נידונה במשפט אחד, אבל שני עמודים מוקדשים לבעיית מגרש החנייה של שער יפו, והכביש המוביל למגדל דוד ומשם לכותל. כל מה שראיתי צבוע בנטיות הלב המוקדמות לצפייה. אני סמוכה ובטוחה שאבירי נוער הגבעות ראו את הסיוט הגדול שלהם.
יש אלטרנטיבה?
בין קטעי השיחות שובצו ראיונות לאחר-מעשה, שנראים קצת יותר מדי כמו פנייה רגשית מאורגנת אל ליבו של הצופה הלא-משוכנע. יוסי ביילין אומר שהוא רוצה להציל את הילדים שלו, אמירה ממש לא אופיינית לאיש השכלתן הזה, איש ריב ומדון שהפעם נמנע לחלוטין מכל הטחת רפש במישהו. יאסר עבד ראבו, תאומו של ביילין מן העבר השני לסכסוך, מתאר ברגש מתוכנן כיצד קשישה פלסטינית במחסום רואה אותו ואת ביילין נושאים ונותנים במכונית והיא ניגשת ואומרת, יהי אלוהים עימכם. עובדה? יחצ"נות מתוזמנת היטב של מנסחי המסמך? תשפטו בעצמכם.
ואולי לא היו הדברים כה בוטים, אלמלא נגרר לאולפן אברהם שלום, אחד מראשי השב"כ שיצאו מן הארון והיחיד שטרם הופיע בטלוויזיה. אילנה דיין שחררה לעומתו אשד מלים אופייני, כזה שאינו מסתיים בטרם נשאלו כל השאלות בעולם ולמרואיין נותר רק לומר, 'אה, כן, אולי'. חוסר נסיונו של שלום במופעים מן הסוג הזה היה בעוכריו: האיש התגלה כמי שאינו מסוגל להציג טיעון, דבר דבור על אופניו, בשלושים וחמש השניות המוקצבות לטיעון רציני בתוכנית טלויזיה. דיין יצאה מגדרה כדי לנסות לעזור לו, לנסח עבורו את המציאות ולזכות בהנהון פזור-דעת. "עובדה" כולה, אמש, יצאה מגדרה כדי לנסח מציאות אלטרנטיבית. "קורים דברים"? לא בדיוק. אפילו כוחה הרטורי של אילנה דיין, מה לעשות, אינו משנה כהוא זה במציאות חיינו.
לפנייה לכתב/ת 
אילנה דיין. "עובדה" הפכה לעמדה
צילום: טלעד
ביילין. הפעם בלי רפש
צילום: ג'רמי פלדמן
מומלצים
