"הרוב המכריע של האנשים החושבים הגיע למסקנות של ראשי השב"כ לשעבר זה מכבר", מסיק ירון לונדון. "הלוחמים הקשוחים הללו עודם לוחמים. לא בערבים, במתנחלים", מסביר אריה אלדד
העובדה ששיחתם של ארבעת ראשי השב"כ לשעבר לא זעזעה את אמות הסיפים, לא גודדה כינוסים דחופים של מפלגות הימין ולא חילצה זעקות גינוי מפיהם של פוליטיקאים, יכולה להיות מוסברת בכך כי מסקנותיהם של הארבעה לא הפתיעו איש. רובם המכריע של האנשים החושבים הגיע למסקנות האלה זה כבר. יש האומרים זאת בפה מלא, ויש המתקשים לסגל את הכרתם הגלויה להכרתם החבויה.
ההפתעה נעוצה רק בכך שהארבעה העזו להודות בעליבותם המוסרית בעבר. 20 שנה שירתו, בזה אחר זה, מדיניות שהם לא האמינו בה, אך לא פצו פה ולא צפצפו. הם היו זרועו החזקה של שלטון הדיכוי והם הפעילו את הכוח שניתן להם ללא רחם.
אם שקלו את האפשרות להתפטר, בוודאי אמרו לעצמם כי מוטב שאת המלאכה יעשו הם, הנבונים והמתונים, מאשר גרועים מהם. כך אומרים לעצמם בירוקרטים מקורנפים למן היום שבו נוסדו מנגנוני שלטון. רק עתה, אחרי שהדעות שבהן הם מחזיקים הולכות וכובשות את הקונסנזוס, הם נותנים להן פומבי, ולכן קשה להתפעל מעצם גילוי-הלב שלהם.
אבל טוב קרנף החוזר בתשובה מקרנף קטלני, וטובים ארבעה קרנפים מתחרטים מקרנף מתחרט יחיד. השב"כ עודנו ארגון רב יוקרה ומפקדיו נחשבים לבקיאים מאין כמותם במנטאליות הערבית, לברנשים קשוחים היודעים להרוג ולענות. אם ארבעה מהם תמימי-דעים, קשה לטעון שהשקפותיהם אלה משותפות רק לשמאלנים, לתבוסתנים, לפוסט-ציונים, למתבוללים, לממושקפים ולנעדרי ערכים.
תמצית דבריהם היא זו: קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מותנה בנסיגה יזומה מהשטחים הכבושים. יחסה של ישראל לפלסטינים הוא עוון מוסרי ואם נתחיל במעשה הפינוי נמצא בהם בני שיח. גדר-ההפרדה, בתוואי הפתלתל שמעצבת הממשלה, לא תגן עלינו אלא תגביר שנאה. איננו יכולים לקבוע מי ינהיג את הפלסטינים, ולכן עלינו לפעול מבלי להמתין להתפוגגותו של ערפאת. רוב מכריע מבין המתנחלים יעקור ברצונו ואם יש צורך בכך, אין להירתע מפני התמודדות עם הגרעין הקשה שלהם.
למרות שהארבעה נרתעים מתיוגם כ"שמאל", הרי שרק בעזרת זכוכית מגדלת אפשר להבחין בין עמדותיהם לבין העמדות שהשמאל מתמיד להשמיע זה שנים רבות.
יציאתם של ארבעת המופלאים מן הארון קשורה לאקלים פוליטי משתנה ומאובחן היטב. האופוזיציה למדיניותה של ממשלת שרון צוברת תנופה. רק לפני חודשים אחדים נדמה היה שיוזמות כדוגמת "הסכם איילון-נוסייבה" יוטמנו במגירה שבה אצורות טיוטות שלום רבות לאין מספר, והנה מתברר שהן התמקמו גבוה בסדר-היום הציבורי. שימו לב להתנהגותם של שני החיישנים הדרוכים, השרים טומי לפיד ואהוד אולמרט, אם הם חשים כי קיומם הפוליטי מותנה בחיפוש חלופות למדיניותו של שרון, סימן שהברומטר מאותת על סופה קרבה.
אריה אלדד
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
ארבעה ראשי שב"כ לשעבר באו לתמוך בפומבי ביוזמה משותפת לאחד מהם, עמי איילון, ולסרי נוסייבה. לאחר שהיו מראשי הלוחמים בערבים והמליצו ישירות לשבעה ראשי ממשלה להדק את הכתרים והסגרים והסיכולים והחיסולים, הם מאמצים תפיסות עולם שמאלניות קיצוניות.
הם, שלא הצליחו לעקור את הטרור משלושה מיליוני פלסטינים, ממליצים עתה "להתיר ייבוא" של עוד מיליון או שניים ל"פלסטין", כדרך לשיפור מצבנו הביטחוני. מה הפלא שהם אומרים "יש לנו חשש כבד לגורלה של מדינת ישראל"?
הם לא הביעו את דעתם הנחרצת הזאת כשהיו בתפקיד. הם לא התפטרו כאשר לא התקבלו דרישותיהם הנוכחיות (ובכלל לא העלו אותן אז). שלום אולץ להתפטר לאחר שלוחמיו הרגו את המחבלים הרוצחים בקו 300 והוא עצמו שלח אותם לשקר לוועדת החקירה ולגלגל את האשמה על יצחק מרדכי. גילון התפטר לאחר שלא הצליח למנוע את רצח רבין. השניים האחרים השלימו את תפקידם מבלי לתבוע מראשי הממשלה לסגת לקווי 67' כדי להבטיח את קיומו של עם ישראל בארצו.
הלוחמים הקשוחים הללו, שאין איש מפקפק בנחישותם ובזכויותיהם בעבר, עודם לוחמים. לא בערבים אלא במתנחלים. הם רוצים שנחליט שאין פתרון צבאי לטרור, אולי כדי למנוע מאתנו את המסקנה שהם נכשלו בתפקידם (משום שלא ניצחו את הטרור).
עמי איילון, מי שהיה מפקד נערץ בחיל הים, עושה שימוש נרחב בביטויים שאולים מהחיל הזה. הוא אומר שאנו נתונים בים סוער כל הזמן, ואם הקפטן לא יודע לאן הוא רוצה להגיע – אין רוח בעולם שתיקח אותו לשם. גם אם נסכים עמו שקברניטי ישראל בדורות האחרונים לא ידעו באמת לאן הם רוצים להגיע, לא נוכל לקבל את הסברו: "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת". הוא מניח שישראל תצטרך לנהוג במתנחלים כפי שנהגה באוניית הנשק של אצ"ל, "אלטלנה", שתהרוג אותם בירי תותחים.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. עורכי הראיון ידעו לזהות בין ראשי השב"כ אחד מפוכח, אחד זהיר ומעודן, אחד בעל חלומות ואחד ציני. כמה חבל שלא היה בהם גם אחד חכם.
ואולי ההסבר הוא בכלל פיזיקלי. כאשר ממזגים את שבעת צבעי הקשת מתגלה אור לבן, בהיר. יש דעות שונות בעם היהודי, זרמים שונים והשקפות שונות, וכשממזגים אותם מתקבל בעיני העולם הצופה בנו עם חזק, בעל השפעה עצומה בעולם, עם ששרד ובילה את כל אויביו לאורך ארבעת אלפים שנה של היסטוריה עוינת.
מבחוץ יש לו צבע אחד: העם היהודי. אבל כשאנו מערבבים את צבעיהם של ארבעת ראשי השב"כ, מתמזגות הפיקחות והרשעות והטיפשות וההיתממות לצבע אחד שולט: צביעות.
