עוּד חוזר הניגון

הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? היהפוך רוק חברבורותיו ונגן עּוד מיתריו? תשובות לשאלות האלה ניתן היה לקבל אמש (שבת) במופע החותם את פסטיבל העוד של ירושלים: מפגש פיסגה משולש בין ברי סחרוף, זוהר פרסקו ויאיר דלאל.

לערב כזה יכולות להיות כמה מטרות. למשל להציג גרסאות חדשות ומבריקות לשירים מוכרים, לייצר אמירה מוזיקלית חדשה, ליצור סינתיזה בין עולמות שונים. כל זה לא קרה על הבמה. ולמרות זאת, זה היה ערב מוזיקלי מהנה וסוחף. אלמלא כמה בעיות סאונד קלות, בעיקר בפתיחה, אפשר היה לומר שהחוויה היתה כמעט מושלמת.

הרעיון להפגיש בין העוד של דלאל לרוק של סחרוף נשמע הזוי למדי, ואכן, המרחק שבין שני העולמות האלה היה גדול מדי מכדי לתפור אותו. העוד בידיו של דלאל הוא כלי עדין ומדויק שצריך תשומת לב גדולה כדי להבחין במיומנות המופלאה שבה הוא פורט עליו. העוצמה שבנגינה ובשירה של סחרוף בלעו את העוד, כאילו לא בא אל קרבם. עניין טכני פעוט לכאורה חשף את הדרך שבה שני האמנים הגדולים האלה תופסים את המוזיקה: לאורך כל המופע דלאל הקפיד לכוון שוב ושוב את העוד בין השירים, בעוד סחרוף, טעון כולו אנרגיה, ממהר לקטע הבא - ונאלץ לחכות. העוד של דלאל הוא עולם איטי, שקט, מהורהר, סבלני. סחרוף, גם ברגעיו האקוסטים, הוא הר געש שתמיד עומד להתפרץ.

במשך רוב המופע זכה הקהל לשמוע גרסאות אקוסטיות לשיריו של סחרוף, עניין נפלא כשלעצמו (אולי הגיע הזמן לאיזה אלבום אנפלאגד? ערוץ 24, מישהו?), אבל במעט מדי קטעים הורגש העוד כמשתתף שווה ערך. גם הקטעים שבהם ניגן דלאל משיריו, שניים מהם יחד עם הזמר הכשרוני חיים אנקרי, היו מרגשים ונפלאים, אבל קשה להגיד שסחרוף תרם להם משהו מיוחד כשליווה אותם בגיטרה אקוסטית.

למזלם של סחרוף ודלאל תיווך ביניהם לאורך כל הערב זוהר פרסקו הפרקשניסט הנפלא, שהצליח ליצור קצב משותף שאליו יכלו סחרוף ודלאל להתחבר. ברגעים הבודדים שבהם נוצרה הרמוניה של ממש בין שלושת המשתתפים, למשל בהדרן המשועשע ל"ניצוצות", החיבור האישי בין שלושת משתתפי המופע והעובדה הבולטת לעין שהם נהנים מכל רגע ממנו, גברה על האכזבה המוזיקלית המסויימת, והמופע התרומם לשיאים שהצדיקו את היומרנות שבקיומו.