הסופרת שולמית הראבן הלכה אמש (ג') לעולמה, בביתה בירושלים, לאחר מחלה קשה.
קולה של הראבן בספרות העברית היה קול ייחודי ומרתק של יוצרת פורצת דרך. היא נולדה בוורשה בשנת 1930, עלתה לפלשתינה בהיותה בת עשר, והתגייסה
ל"הגנה" לפני מלחמת העצמאות. במלחמה שירתה כחובשת קרבית תחת אש, ולאחריה היתה בין מייסדי גלי צה"ל ושירתה במעברות העולים כקצינה בפיקוד דרום. בתחילת שנות השישים החלה לפרסם שירה ואחר כך קבצי סיפורים: "בדידות" זכה לשבחי הביקורת וכבר בו ניכרת הלשון הייחודית של הר-אבן, לשון צלולה כבדולח ללא שמץ של סנטימנטליות או התיפיפות. הרומן הראשון שלה, "עיר ימים רבים", הוא ללא ספק אחד משיאיה האמנותיים של הסיפורת הישראלית.
בד בבד, החלה לכתוב לעיתונות, כתבות מגזין, מאמרים ומסות שחלקן ראו אור ב"ידיעות אחרונות" וכונסו בארבעה ספרים. היא היתה גם האשה הראשונה שנבחרה לכהן באקדמיה ללשון העברית, ופעילה מרכזית ב"שלום עכשיו" מתחילת דרכה של התנועה: את השילוב בין אמונותיה לבין תובנותיה הלשוניות אפשר למצוא, בין היתר, בספר המסות המצויין "אוצר המלים של השלום".
הטרילוגיה "צמאון", שלוש נובלות מתקופת האבות וכיבוש הארץ, נחשבת לפסגת יצירתה הסיפורית. הראבן כתבה 19 ספרים, יצירותיה תורגמו ל-21 לשונות והתקבלו בהערכה ביקורתית עצומה גם מעבר לים. ספרה האחרון, "ימים רבים", ראה אור לפני למעלה משנה, והוא קובץ של כתבים שבחרה מתחנות חייה שונות. אלה היו חיים של מעשים, לא רק של מלים.
